I’m going to start looking at the haftorah, which deals with the prophet Elisha’s interaction with an “אשה גדולה”:
ח ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם; ויהי מדי עברו יסר שמה לאכל לחם׃
ט ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עבר עלינו תמיד׃
י נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה; והיה בבאו אלינו יסור שמה׃
יא ויהי היום ויבא שמה; ויסר אל העליה וישכב שמה׃
And Elisha prays that she have a child. She does, but then years later, tragedy strikes:
יח ויגדל הילד; ויהי היום ויצא אל אביו אל הקצרים׃
יט ויאמר אל אביו ראשי ראשי; ויאמר אל הנער שאהו אל אמו׃
כ וישאהו ויביאהו אל אמו; וישב על ברכיה עד הצהרים וימת׃
כא ותעל ותשכבהו על מטת איש האלקים; ותסגר בעדו ותצא׃
כב ותקרא אל אישה ותאמר שלחה נא לי אחד מן הנערים ואחת האתנות; וארוצה עד איש האלקים ואשובה׃
כג ויאמר מדוע אתי (את) הלכתי (הלכת) אליו היום לא חדש ולא שבת; ותאמר שלום׃
כד ותחבש האתון ותאמר אל נערה נהג ולך; אל תעצר לי לרכב כי אם אמרתי לך׃
The point I am looking at is how the woman dominates the conversation. Her husband is clueless and passive. How does that what we discussed a few weeks ago:
אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים; ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך׃
I said not to take that last part (הוא ימשל בך) literally. But then what does it mean? תנ״ך is full of stories of women who have their own opinions, take things into their own hands, and are deemed correct.
ט ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק׃
י ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה; כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק׃
יא וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו׃
יב ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה; כי ביצחק יקרא לך זרע׃
יג וגם את בן האמה לגוי אשימנו; כי זרעך הוא׃
שמע בקולה: למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.
שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר. שרה—דכתיב (בראשית יא:כט) אבי מלכה ואבי יסכה, ואמר רבי יצחק: יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקדש, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.
And this is not a one-off thing:
ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה׳ מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה; וישמע אברם לקול שרי׃
לקול שרי: לרוח הקודש שבה.
As a side note, the source of שמע בקולה meaning נבואה is from ספר שמואל, where the phrase שמע לקול is explicit:
ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ה׳ למשחך למלך על עמו על ישראל; ועתה שמע לקול דברי ה׳׃
And admitted, the midrash says Sarah was an exception:
רבנן אמרין מרתא דבעלה בכל מקום האיש גוזר, ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.
But still, how do we understand הוא ימשל בך? The key is to realize that it’s not a מצוה; it’s a curse. It’s a consequence of not listening to דבר ה׳.
The altered condition of the earth towards Man, that henceforth it will only yield him his bread by his hard labor,already makes Woman more dependent on Man, the actual breadwinner, and so endangers the original equality. Thus it develops in general, where the תורה does not bring the recovery and peace in all this, and establishes Man and Woman again in an equal G-d-serving calling of being priests to G-d…
Because fundamentally, men and women have equal authority in the eyes of the Torah (they have different מצוות, but that’s not the same thing):
א זה ספר תולדת אדם; ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו׃
ב זכר ונקבה בראם; ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם׃
It’s when we lose the moral law that we are left with biology alone, and then הוא ימשל בך.
Life in the state of nature is “nasty, brutish and short.”
There’s something deeper in the way the curse of חוה is worded, as noted by the Targum Yonatan:
לְאִינְתְּתָא אָמַר אַסְגָא אַסְגֵי סְגוּפַיִךְ בַּאֲדַם בְּתוּלִין וְעִידוּיֵךְ בְּצַעַר תַּלְדִין בְּנִין וּלְוַת בַּעֲלִיךְ תְּהֵי מַתְוָךְ וְהוּא יְהֵי שַׁלִיט בִּיךְ לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי.
לכאורה תיבות ”לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי“ אין להם ביאור—במה זה שייך לכאן. ולפענ״ד תיבות אילו הן מלקמן ד:ז…דקאי איסר הרע.
ו ויאמר ה׳ אל קין; למה חרה לך ולמה נפלו פניך׃
ז הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ; ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו׃
הֲלָא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ חוֹבָךְ וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תַּרְעֵי לִבָּךְ חֶטְאָה רְבִיעַ וּבִידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְּיִצְרָא בִּישָׁא וּלְוָותָךְ יְהֵי מַתְוַיֵהּ וְאַנְתְּ תְּהֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחְטֵי.
From the wording, the אשה is presented as the יצר הרע! That sounds pretty bad, but I think it presents a way of looking at the “יצר הרע” that we don’t usually consider. It’s not “evil” per se; it represents the urges of a person to meet their own needs as opposed to a higher purpose. We’re supposed to use the יצר הרע to serve ה׳. In the absence of that higher purpose, it becomes destructive. And it is the same relationship between man and woman:
ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו׃
עזר כנגדו: זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם.
And I don’t think it’s gender-specific. Each member of a couple can be the יצר הרע for the other, or can be the עזר כנגדו. And when they are dedicated to Torah values, there is no curse of הוא ימשל בך. Of course the אשה גדולה who is dedicated to הכנסת אורחים will make the decisions in the house.
And as for Sarah, dedicated to a life of חסד, every word of hers is imbued with רוח הקודש. As Rav Amital says:
”למדנו שהיה טפל אברהם לשרה בנביאות“. אם אכן הייתה שרה בעלת רוח הקודש גדולה אפילו מזו של אברהם, מובן מדוע דווקא היא נבחרה שפרשה תיקרא על שמה.
אולם, נדמה שדברי חז״ל אלו דווקא מעמיקים את הקושיה. בכל ספר בראשית אנו קוראים על שיחות בין האבות לבין הקב״ה, ולעומת זאת לא מצינו ולו פעם אחת שהקב״ה דיבר עם שרה! הפעם היחידה שבה הקב״ה מדבר עם שרה באופן ישיר הוא האמירה ”לא, כי צחקת“ (יח:טו)…אם כן, יכלו חז״ל לטעון ששרה נביאה גדולה מאברהם, כאשר הקב״ה דיבר איתה לכל היותר פעם אחת?
מסתבר, שכוונת חז״ל אינה ששרה התנבאה יותר פעמים מאברהם, או שהנבואות שקיבלה היו יותר משמעותיות. חז״ל רוצים לומר לנו ששרה, בתמימותה, בפשטות שלה, בתחושות האנושיות שהיו טבועות בה, הייתה קרובה לקב״ה בדיוק כמו אברהם הנביא, ואולי אף יותר. כאשר שרה אומרת לאברהם ”גרש האמה הזאת ואת בנה“ —היא איננה אומרת זאת משום שכך קיבלה בנבואה, אלא משום שהתחושה האימהית הטבעית שלה מלמדת אותה, שלא יצמח שום דבר טוב מהקשר שבין יצחק לישמעאל. הקב״ה אינו מצווה על אברהם לשמוע אל שרה משום שקיבלה את הדברים בנבואה, אלא משום שיש חשיבות גדולה מאוד לרגש הטבעי המולד, ולחוש הפשוט שניחנת בו כל אמא, היודעת מה טוב לבנה ומה רע לו. שרה, בתמימותה, ידעה לזהות את הקשר הבעייתי שבין יצחק לישמעאל הרבה יותר טוב מאשר אברהם הנביא, ולכן במובן מסוים אברהם טפל לה.
כאשר התורה מתארת את דמותה של שרה ואת הגדולה שהייתה בה, כוונתה ללמדנו שבשביל להיות קרוב אל הקב״ה אין צורך להיות נביא יוצא דופן או חכם גדול. גם אדם פשוט, שעובד את הקב״ה בתמימות, יכול להיות קרוב אל הקב״ה, לעיתים אפילו יותר מהנביא. לכן, דווקא על שרה תיקרא פרשה בתורה, ולא על אבות האומה, על אף גדולתם. גם פשטות ותמימות הן דרכים להתקרב לקב״ה, וההקשבה לחושים הטבעיים שבהם ניחן כל אחד, חשובה לא פחות מההקשבה לקול ה׳ שאותו שומע הנביא.
A cute סגולה for שלום בית based on this:
A husband should help his wife or, more precisely, the two of them should take care of the family’s needs together since theirs is a shared life.
Satmar Chasidim end Shabbat very late due to a long Seudat Shelishit and the Rebbe’s talk. Once, on a Saturday night, the Satmar Rebbe saw that one of his Chasidim was the last one in the Beit Midrash and was folding his Talit with great precision. The Rebbe asked him what he was doing. The Chasid said that he saw in various books that care in folding one’s Talit is a Segulah for Shalom Bayit. The Rebbe responded: A better Segulah is to go home and help your wife wash dishes.