I’m going to start by looking at the haftarah for this week, which consists of the entire book of Obadiah. Fortunately, the entire book is only 21 psukim long:
א חֲזוֹן עֹבַדְיָה: כֹּה אָמַר אֲ־דֹנָי ה׳ לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה׳ וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה׃
ב הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם; בָּזוּי אַתָּה מְאֹד׃
ג זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ; אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ׃
ד אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה׳׃
ה אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם; אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת׃
ו אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו׃
ז עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ; לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ׃
ח הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה׳ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו׃
ט וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל׃
י מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה; וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם׃
יא בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ; וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם׃
יב וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם; וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה׃
יג אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ; וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ׃
יד וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו; וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה׃
טו כִּי קָרוֹב יוֹם ה׳ עַל כָּל הַגּוֹיִם: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ׃
טז כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד; וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ׃
יז וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ; וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם׃
יח וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם; וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה׳ דִּבֵּר׃
יט וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן; וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד׃
כ וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב׃
כא וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַה׳ הַמְּלוּכָה׃
כֹּה אָמַר ה׳ לֶאֱדוֹם
It’s a נבואה not for Israel but for Edom, which is unusual but not unheard of:
ז לאדום כה אמר ה׳ צבאות האין עוד חכמה בתימן; אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם׃
ח נסו הפנו העמיקו לשבת ישבי דדן: כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו׃
ט אם בצרים באו לך לא ישארו עוללות; אם גנבים בלילה השחיתו דים׃
…
טו כי הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם׃
טז תפלצתך השיא אתך זדון לבך שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה: כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם ה׳׃
יא כה אמר ה׳ על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו: על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח׃
יב ושלחתי אש בתימן; ואכלה ארמנות בצרה׃
בָּזוּי אַתָּה מְאֹד
The navi starts by describing the punishment of Edom, how it will be lain waste and left desolate, abandoned by its friends. There’s no description of what Edom did wrong.
בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד
The description of Edom’s sin doesn’t start until פסוק י. First the navi accuses Edom of standing by and not helping the refugees, then of cheering on the destruction of ירושלם, then of actually participating in that destruction.
כִּי קָרוֹב יוֹם ה׳
But the day of reckoning will come and the punishment will be meted out by the resurgent Jewish people who will return from exile. רש״י translates צָרְפַת as פרנצא (quoting anonymous פותרים) and סְפָרַד as אספמיא (citing תרגום יהונתן). It’s not clear if that’s what Obadiah meant; צָרְפַת is mentioned in ספר מלכים as a city in Phonecia, which would be a lot closer. It’s also not clear what אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים means; all the translations and commentators I’ve seen interpret it as “with the Canaanites”; that somehow the Canaanites were exiled from the land and the Jews followed them. I would translate it the way we do in אשת חיל (משלי לא:ד), סדין עשתה ותמכר; וחגור נתנה לכנעני. בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים means “Jews who were itinerant peddler as far as צָרְפַת”; certainly a well-known phenomenon in American Jewish history.
Be that as it may, in the final יוֹם ה׳ הַר צִיּוֹן will triumph over הַר עֵשָׂו and ה׳ will rule the world.
Why Edom and why Obadiah? Why does he get only one נבואה, and why this one?
אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא [From the very forest itself comes the handle of the axe that fells it].
There’s no source in תנ״ך for the idea that עבדיה is from Edom, but we do know some of his back story. He was an officer of Ahav, king of Israel:
ב וילך אליהו להראות אל אחאב; והרעב חזק בשמרון׃
ג ויקרא אחאב אל עבדיהו אשר על הבית; ועבדיהו היה ירא את ה׳ מאד׃
ד ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה׳; ויקח עבדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וכלכלם לחם ומים׃
ה ויאמר אחאב אל עבדיהו לך בארץ אל כל מעיני המים ואל כל הנחלים; אולי נמצא חציר ונחיה סוס ופרד ולוא נכרית מהבהמה׃
ו ויחלקו להם את הארץ לעבר בה: אחאב הלך בדרך אחד לבדו ועבדיהו הלך בדרך אחד לבדו׃
And the aggadah tells us of his fate:
ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה׳; והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים׃
מנשי בני הנביאים אשת עובדיה היתה…והנושה הוא יהורם בן אחאב , שהיה מלווהו ברבית מה שזן את הנביאים בימי אביו.
So חז״ל saw Obadiah as an anti-Edom. He saved refugees; Edom rejected them. He was the one good man in Ahab’s court of idol worshippers; Esav was the one who lived with Yitzchak and Rivka and still turned out wrong:
א״ר יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה שנאמר (מלכים א:יח) ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה׳ ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וגו׳ מאי שנא חמשים איש א״ר אלעזר מיעקב למד שנאמר (בראשית לח) והיה המחנה הנשאר לפליטה רבי אבהו אמר לפי שאין מערה מחזקת יותר מחמשים (עובדיה א) חזון עובדיהו כה אמר ה׳ אלקים לאדום וגו׳ מאי שנא עובדיה לאדום אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם
So what did Edom do that was so bad? Let’s look back at its history:
ח ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי; ויאמר למצא חן בעיני אדני׃
ט ויאמר עשו יש לי רב; אחי יהי לך אשר לך׃
י ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי: כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלקים ותרצני׃
יא קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל; ויפצר בו ויקח׃
יב ויאמר נסעה ונלכה; ואלכה לנגדך׃
יג ויאמר אליו אדני ידע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי; ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן׃
יד יעבר נא אדני לפני עבדו; ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה׃
טו ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי; ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדני׃
טז וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה׃
כאן הודה לו על הברכות
So Esav is not upset at the “theft” of the blessings. Why would he? They clearly did not come true; Esav has plenty of money and power. He is in no way subservient to Yaakov. The blessings from 20 years ago were just a bunch of words from an old blind man. Note that he is described as “going back to Seir”, in the Negev. That seems inconsistent with what we read later:
א ואלה תלדות עשו הוא אדום׃
ב עשו לקח את נשיו מבנות כנען: את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי׃
ג ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות׃
ד ותלד עדה לעשו את אליפז; ובשמת ילדה את רעואל׃
ה ואהליבמה ילדה את יעיש (יעוש) ואת יעלם ואת קרח; אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען׃
ו ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען; וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו׃
ז כי היה רכושם רב משבת יחדו; ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם׃
ח וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום׃
…ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (בראשית טו:יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.
Again, Esav has no need for the spiritual legacy of Avraham. But what about his moving to Seir? Didn’t he already live there?
כ אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ: לוטן ושובל וצבעון וענה׃
כא ודשון ואצר ודישן; אלה אלופי החרי בני שעיר בארץ אדום׃
כב ויהיו בני לוטן חרי והימם; ואחות לוטן תמנע׃
כג ואלה בני שובל עלון ומנחת ועיבל שפו ואונם׃
כד ואלה בני צבעון ואיה וענה; הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו׃
כה ואלה בני ענה דשן; ואהליבמה בת ענה׃
Esav married a girl from Seir. I think at the beginning of the parasha he was just “working” down there, with his father-in-law. Seir is a barren wasteland; its only commercial importance is being the crossroads from Egypt to the Fertile Crescent. I imaging Esav with his 400 men as a provider of “protection” for the caravans passing through.
It was only after Yaakov returned that he actually moved with his family down there, and his descendants eventually conquered it and made it their country:
כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר אשר השמיד את החרי מפניהם ויירשם וישבו תחתם עד היום הזה׃
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל׃
The next time we meet Edom, it is as בני ישראל are leaving Egypt:
יד וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום; כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו׃
טו וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים; וירעו לנו מצרים ולאבתינו׃
טז ונצעק אל ה׳ וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים; והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך׃
יז נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר; דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבר גבלך׃
יח ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך׃
יט ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם; רק אין דבר ברגלי אעברה׃
כ ויאמר לא תעבר; ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה׃
כא וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו; ויט ישראל מעליו׃
And Edom and Israel have an uneasy relationship (similar to Israel and Egypt today) until they are conquered by David:
וישם באדום נצבים בכל אדום שם נצבים ויהי כל אדום עבדים לדוד; ויושע ה׳ את דוד בכל אשר הלך׃
They remain a vassal state of Judah until the time of יהורם בן יהושפט of Judah, one generation after אחאב of Israel:
א וישכב יהושפט עם אבתיו ויקבר עם אבתיו בעיר דויד; וימלך יהורם בנו תחתיו׃…
ד ויקם יהורם על ממלכת אביו ויתחזק ויהרג את כל אחיו בחרב; וגם משרי ישראל׃…ו וילך בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית אחאב כי בת אחאב היתה לו אשה; ויעש הרע בעיני ה׳׃…
י ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה אז תפשע לבנה בעת ההיא מתחת ידו: כי עזב את ה׳ אלהי אבתיו׃…
…טז ויער ה׳ על יהורם את רוח הפלשתים והערבים אשר על יד כושים׃
יז ויעלו ביהודה ויבקעוה וישבו את כל הרכוש הנמצא לבית המלך וגם בניו ונשיו; ולא נשאר לו בן כי אם יהואחז קטן בניו׃
Edom would continue to be independent of Judah, with some active fighting (more of a hot peace than a cold war). Obviously the first part of the prophecy came true; Edom watched as Judah was despoiled. But later generations would go back and re-read Obadiah’s words at the time of the final destruction of Jerusalem. Then Edom did not figure in the actual destruction but cheered on the Babylonians:
כא שישי ושמחי בת אדום יושבתי (יושבת) בארץ עוץ; גם עליך תעבר כוס תשכרי ותתערי׃
כב תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך; פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך׃
א על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו; בזכרנו את ציון׃
ב על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו׃
ג כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה;
שירו לנו משיר ציון׃
ד איך נשיר את שיר ה׳: על אדמת נכר׃
ה אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני׃
ו תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי;
אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי׃
ז זכר ה׳ לבני אדום את יום ירושלם;
האמרים ערו ערו עד היסוד בה׃
ח בת בבל השדודה;
אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו׃
ט אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע׃
So Obadiah’s prophecy may have been heard by his contemporaries as referring to the impending rebellion of Edom against Judah, but in the long term it looks like he is describing their role in the חורבן. As we have said before, a נבואה will always come true; we just have no way of knowing how it will come true. The words (especially of eschatological נבואות) can apply in every generation.
As the Gemara says:
הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה
So the message of עבדיה was important for future generations, even to the point that חז״ל canonized it to be part of תנ״ך. Why? If Edom didn’t actually destroy the בית המקדש, why are all these נבואות so dire, why is their punishment so terrible? I think it is because they are identified as אחיך; they should have been brothers, partners in the overriding goal of תקון עולם, but chose to reject that. But even that shouldn’t be so bad. It is the eventual identification of Edom with Rome and the destruction of the second בית המקדש that gives חזון עובדיה its power.
Let’s look at that identification. It’s not clear where it comes from; the earliest mention seems to be about the time of the Bar Kochba revolt. Some (see Zeitlin, S (1970) “The Origin of the Term Edom for Rome and the Roman Church”, Jewish Quarterly Review 60:3, 262-263) feel it was a code to hide the Jews true intentions about the Romans. Others attribute it to Herod, who was Idumean (from the Roman province in the area of ancient Edom).
ויאמר לו עשו אציגה נא עמך וגו׳ …רבינו כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב ארמאה עמיה
Rashi says Rome is directly descended from Esav:
אלוף מגדיאל אלוף עִירם אלה אלופי אדום למשבתם בארץ אחזתם; הוא עשו אבי אדום׃
מגדיאל היא רומי
But he seems to contradict himself:
א ואלה תולדת בני נח שם חם ויפת; ויולדו להם בנים אחר המבול׃
ב בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל; ומשך ותירס׃
ג ובני גמר אשכנז וריפת ותגרמה׃
ד ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודדנים׃
כתיים שהן רומיים
I understand it the way the Malbim does, that Rome as Edom is a cultural identification, not a genetic one:
הנה אדום הרעו לישראל בחורבן בית ראשון, שאז שמחו על מפלת ישראל ועל חורבן בית המקדש, אח״כ בחורבן בית שני שנחרבה ע״י הרומיים שהם נקראו בשם אדום על שעיר רומי התישבה מבני אדום, ועל שאח״כ נתיסדה אמונתם ע״י בני אדום…
I don’t know if the Malbim, when he says נתיסדה אמונתם, means Christianity itself or the weltanschauung of Rome, as the nation of עולם הזה. Esav is the “self-made” man; he has no need for בכורה or ברכה. חז״ל saw in their experience with the Romans that same attitude, and saw in the interaction of Israel and Rome the eternal dialectic that was foretold to Rivka (בראשית כה:כג): ולאם מלאם יאמץ. And the נבואה of עבדיה morphed from a vision of a small lost nation in the desert south of Israel to a reflection of 2000 years of history leading to the final destiny of mankind.