וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען׃
The commentators pick up on the fact that יעקב is described as ישב, settling, while אביו are described as גור, sojourning. Rashi comments:
ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב״ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:
Why did יעקב try to settle in ארץ כנען? The prophecy of ברית בן הבתרים was still outstanding:
יג ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃
יד וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי; ואחרי כן יצאו ברכש גדול׃
This is based largely on a shiur given by Rabbi Yossi Jankowitz. I think the answer is that יעקב thought he had fulfilled the prophecy, and now that he had returned to the land, it was time to fulfill his destiny:
| ברית בן הבתרים | גלות לבן | גלות מצרים |
|---|---|---|
| גר יהיה זרעך בארץ לא להם | עם לבן גרתי | ויגר שם במתי מעט |
| ועבדום וענו אתם | עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך | וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה |
| ארבע מאות שנה | 20 years? | 210 years? |
| וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי | ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלם הלילה ויאמר לו השמר לך | ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים |
| ואחרי כן יצאו ברכש גדול | ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים | וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת |
And the Torah seems to go out of its way to equate “יציאת לבן” with יציאת מצרים:
ה ויגד למלך מצרים כי ברח העם; ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו׃
ו ויאסר את רכבו; ואת עמו לקח עמו׃
ז ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים; ושלשם על כלו׃
ח ויחזק ה׳ את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל; ובני ישראל יצאים ביד רמה׃
ט וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן׃
איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי:
כב ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב׃
כג ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים; וידבק אתו בהר הגלעד׃
כד ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלם הלילה; ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע׃
כה וישג לבן את יעקב; ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד׃
And what about the 400 years? That shouldn’t be such a question, since in “real life” the Egyptian exile didn’t last 400 years. We understand the 400 years as referring to the total time since the birth of יצחק. We can make a similar calculation on יעקב's behalf, with the cumulative time in ארץ לא להם:
יעקב when he goes to Egypt is 130 and יוסף is 39, so יעקב was 91 when יוסף is born. יעקב leaves Lavan 6 years later and spends 2 years on the road, so he is 99 when he returns to Canaan. יצחק is 159, and יעקב's children are 8 to 14 years old; say an average of 11 years. That means the cumulative years of זרע אברהם is 159 + 99 + 11*11 = 379 years. Somewhere over the next 2 years, the magic 400 year limit is reached and the prophecy of ברית בו הבתרים is fulfilled.
My thought is that יעקב wasn’t wrong. The prophecy doesn’t limit our future. It could have worked out that way, if the children of יעקב could have overcome their mutual jealousy and suspicion and brought ימות המשיח that much sooner.