I want to talk about the משכן.
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׃ … ה וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים׃
The משכן and the כלים used a lot of acacia. Where did they get the acacia wood from?
ועצי שטים: מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים.
When I read that, I didn’t understand what cedar has to do with the עצי שטים, but the word ארז is actually used in the Aggadah as a general term for lumber trees:
אמר ר׳ שמואל בר נחמני: כ״ד מיני ארזים היו, ומכלם לא נבחר אלא ז׳, שנאמר (ישעיה מא:יט) אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו…ומכולם לא נבחר אלא השיטה בלבד.
When does Yaakov bring these saplings to Egypt? On the way down, he stops in Beer Sheva.
א ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע; ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק׃ ב ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב; ויאמר הנני׃ ג ויאמר אנכי הא־ל אלקי אביך; אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם׃ ד אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה; ויוסף ישית ידו על עיניך׃
ה׳ tells him not to worry. Until that vision, he had no reason to worry. He was just going to visit his son and grandkids. Now, he realizes that he must prepare for a long future, (בראשית טו:יג) יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד:ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו.
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה; ויבאו ארצה גשן׃
לפניו:…ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.
Part of that preparation was returning to the מזבח that his father built.
כג ויעל משם באר שבע׃…כה ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳ ויט שם אהלו; ויכרו שם עבדי יצחק באר׃
לאלקי אביו יצחק: שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו ה׳ כמה שכתוב בפרשת אלה תולדות יצחק ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו.
So that explains why he stopped in Beer Sheva but still haven’t gotten to the ארזים. And that connects to this week’s parsha.
לב ויכרתו ברית בבאר שבע; ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישבו אל ארץ פלשתים׃ לג ויטע אשל בבאר שבע; ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם׃ לד ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים׃
What’s an אשל? We may know the midrashim, but what does the word mean? It’s not quite a hapax legomenon, but a tris legomenon, here and twice in ספר שמואל.
וישמע שאול כי נודע דוד ואנשים אשר אתו; ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה וחניתו בידו וכל עבדיו נצבים עליו׃
ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה; ויצמו שבעת ימים׃
So an אשל is something planted that you could sit under, and permanent enough to mark a gravesite: a tree. Often translated as “tamarisk”, cognate with Arabic أَثْلٌ, but it’s not unreasonable to extend the word (like ארז above) to include the שיטים that would be used to make the משכן.
אמר רב יוסף: תא שמע, דתליא באשלי רברבי [ביאור שטיינזלץ: שדבר זה תלוי באילנות גדולים, [משל לדורות ראשונים]].
And that אשל in באר שבע was the source of the saplings that Yaakov brought down to Egypt.
ויטע אשל בבאר שבע:…ויש אומרים אשל ממש, וממנו נעשה הבריח התיכון, ויעקב אבינו הורידו למצרים כשירד לשם.
ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע: להיכן הלך? אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע. היך מה דאת אמר: וַיִּטַּע [אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע]. כתיב (שמות כו:כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים; אמר ר׳ לוי: והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה? אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו, הדא הוא דכתיב: (שמות לה:כד) וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים; ”אשר ימצא אתו“ אין כתיב כאן, אלא אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ. א״ר לוי ממגדל צבעיא: קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע…והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון.
Rav Kaminetsky says that Yaakov brought these saplings down to remind his children of where they come from.
ונראה שהיתה ליעקב כווונה מיוחדת בזה, דהנה באמת יעקב אבינו היה יראה מאד מלרדת למצרים, כי חשש פן חס ושלום ישתקעו בני ישראל במצרים ויטמעו בין הגוים ושוב לא יצאו משם (וכפי שאכן כמעט היה)…ומחמת חשש זה רצה יﬠקב לﬠשות איזה קשר מהותי בין זרﬠו היורד מצרימה ובין ארץ ישראל, ולכן הקפיד שיהיו ﬠמם המיר ﬠצים אלו, והיה הדבר נמסר מדור לדור במסורת מיﬠקב אבינו: הלא תראה כי בטח תבוא זמן הגאולה, כי הלא כאן הם הﬠצים שהביא זקננו יﬠקב מארץ ישראל, והם הם שנטﬠם זקננו אברהם אבינו בבאר שבﬠ, והם ﬠומדים ומוכנים אצלנו לבנות מהם משכן כשנצא ממצרים…
He was telling them that while they had to stay in Egypt, they should not be living in de-Nile. Home is back in ארץ ישראל. And so, over the centuries, those saplings grew, a constant reminder of where the people were from.
And why specifically those saplings, cut from the Avraham’s אשל, of ויטע אשל בבאר שבע? Because ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם. That אשל symbolized how Avraham served ה׳ and evangelized the message of ה׳.
אשל: רב ושמואל; חד אמר פרדס להביא ממנו פרות לאורחים בסעודה, וחד אמר פנדק לאכסניא ובו כל מיני מאכל…
ויקרא שם וגו׳: על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב״ה אלו־ה לכל העולם; לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם? מִשֶּׂל מי שאמר והיה העולם אכלתם.
ויטע אשל בבאר שבע: אש״ל ר״ת אכילה שתיה לויה…
And that’s what Yaakov wanted his children to remember: the land they would return to was not just a place but a mission.
That’s all very aggadic. How does it connect to the פשט? Rav Hirsch notes that Avraham calls out specifically ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם, which is a dis legomenon, with the only other use of עולם in connection to ה׳'s name is from last week’s haftorah, that we talked about last week:
מ:כח הלוא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה׳ בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע; אין חקר לתבונתו׃…
מא:ח ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך; זרע אברהם אהבי׃
It is also talking about Avraham. Avraham sees ה׳ as G-d of עולם, which in Biblical Hebrew means “forever”, not “universe”. It’s about the future.
Now here…at this אשל, Abraham teaches a Name which apparently points beyond the visible horizon of the present, and to G-d, as the G-d Who proclaims the time that is hidden from human eyes. For that is what עולם means, from עלם, to be hidden…In תנ״ך the word עולם never means “the world” but “the hidden time”, accordingly, as a rule, the whole future…
And that is the implication of planting a tree; whatever kind of tree it was, it would clearly not bearing fruit for his guests in his lifetime. Planting a tree is in and of itself a plan for the future.
[Abraham proclaimed] א־ל עולם, the One Who sows the future with invisible seeds in the present.
[H]e celebrated the occasion by perpetuating it by planting a tree in which — perhaps — he laid down his idea of this future. Out of simple unpretentious beginnings, like a tree, and, like it, spreading blessing far around when matured, does the future to which he belongs germinate; and it is God א׳ עולם Who thus plants and nurtures the tree of blessing of the development of the future.
יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא. אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין. אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה: אנא חרובא בעלמא אשכחיה. כי היכי דשתלו לי אבהתי, שתלי נמי לבראי.
Avraham plants an אשל midrashically to do the חסד that is his signature perspective on עבודת ה׳, and plants an אשל literally to plant the seeds that will keep his descendants and their גמילות חסדים alive for all the coming centuries.
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו׃