This week’s parasha starts Moshe’s final lectures to בני ישראל, describing how they got here, starting with מעמד הר סיני and setting up a system of laws:
ט ואמר אלכם בעת ההוא לאמר; לא אוכל לבדי שאת אתכם׃
י ה׳ אלקיכם הרבה אתכם; והנכם היום ככוכבי השמים לרב׃
יא ה׳ אלקי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים; ויברך אתכם כאשר דבר לכם׃
יב איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם׃
Moshe famously uses the word איכה that is echoed throughout this time of year:
איכה היתה לזונה קריה נאמנה; מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים׃
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה; רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס׃
שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א) איכה אשא לבדי וגו׳, ישעיה אמר (ישעיה א) איכה היתה לזונה, ירמיה אמר (איכה א) איכה ישבה בדד
Most commentators understand this to mean that Moshe’s complaint is the seed of the future destruction; Moshe’s איכה is about the Jews‘ constant arguing which leads to Isaiah’s איכה about the Jews’ betrayal of ה׳, which leads to Jeremiah’s איכה about the חורבן:
Chazal find in Moshe’s eicha complaint echoes of Yirmiyahu and future lamentations. Thus the prevalent minhag of chanting that verse in the sad eicha tune. Devarim, Moshe’s retrospective is all about what could have been and what went wrong. Finally, it is a parsha that sows the seeds of Tisha B’av—through the sad episode of the spies.
טרחכם: מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין.
ומשאכם: מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות.
וריבכם: מלמד שהיו רוגנים.
But when we look at the Midrash itself, it doesn’t seem to regard Moshe’s איכה as a bad thing:
א״ר לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם; ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה; ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.
The משך חכמה has an interesting perspective: Moshe is talking about a problem, but it’s a good problem to have:
ואמר אלכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם…איכה אשא לבדי: לדמיון, כאשר יש לאדם ברכה מופלגת בעושר ובנים, ויש לו טורח הרבה מגידול בניו, ממניקות ושפחות וכיוצא בזה די סיפוקן, אז יאמר: מה גדלה עלי הטורח מכם! יתן ה׳ כי כן יהיה לכם מבניכם ובני בניכם טרחות כאלה, וטורד כזה לא יופסק מכם! כן משה רועה נאמן אמר: ה׳ הרבה אתכם, והנכם ככוכבי השמים בריבוי ובמעלה מופלגת על דרך נסיי, אמר שכן יאמרו רועי ישראל ומנהיגיהם ונביאיהם תמיד עליכם ויתלוננו תלונות כאלה! וזה שאמר ”ואמר אליכם בעת ההיא לאמר“—שכן יאמרו תמיד עליכם, כפי אשר אתם במצב העת הזה, רועי ישראל ישעיהו וירמיה וכיוצא בזה.
So how does that connect to the איכה of Isaiah and Jeremiah? The משך חכמה analyzes Isaiah’s prophecy (this week’s haftorah):
ט לולי ה׳ צ־באות הותיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו׃
י שמעו דבר ה׳ קציני סדם; האזינו תורת אלקינו עם עמרה׃
יא למה לי רב זבחיכם יאמר ה׳ שבעתי עלות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי׃
יב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי׃
יג לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי; חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה׃
לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטרת תועבה היא לי וכו׳ לא אוכל און ועצרה:
הענין, דמצאנו לרז״ל בכריתות (ו,ב): כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. הרי דדבר הפחות בעצמיותו, בכל זאת כשהוא מתערב באגודה כללית, הוא מתבשם ומועיל להוציא ריח נחוח מן הסמנים האחרים….כן הדבר הזה: אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה, זה כלי וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס. כשהם באגד אחד, אז יומתק מרירותם ויתבשם כל אחד מחבירו—זה ילמד מזה לפזר הונו, וזה לנוח מרגזו, וזה על שפם יעטה.
His interpretation is much stronger than the gemara. The gemara says that we include פושעים even though they “smell bad”; he is arguing that no one smells good enough to be a קטורת on their own. We are all like the חלבנה. We need each other, to be part of a society, to become a קטורת ריח ניחוח.
So Moshe’s complaint, about טרחכם ומשאכם וריבכם, really is a ברכה. We are all different, which means we bring different strengths and perspectives, even though that inevitably leads to conflict.
And engaging with one another makes the בית המקדש possible:
והנה ענין המקדש, לאחד כלליות ישראל ולבביהם אל מקום אחד, כמו שאמרו (ברכות ל,א) היה עומד (בחו״ל יכוון לבו כנגד ארץ ישראל…היה עומד בארץ ישראל, יכוון לבו כנגד ירושלים…היה עומד בירושלים, יכוון לבו כנגד בית המקדש…) נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד. ולכן תמיד היתה שם ההנהגה הנסית, כמו שמנו (אבות ה:ה) עשרה נסים שנעשו בבית המקדש. ולהראות אף שכל פרטיי בפני עצמו אינו ראוי להיות מושגח פרטי בהנהגה פרטית בלתי טבעית, בכל זאת הקשר הכללי מעם ישראל ראוי הוא להיות מושגח בהשגחה נסיית, ששם אין פגם, שכולם מעלים ריח ניחוח—זה ביראתו, וזה באהבתו לישראל, וזה במסת ידו וזה בתורתו.
And isolating ourselves from one another leads to the fate of Sodom, כסדם היינו:
האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית. ויש אומרים, זו מדת סדום.
והנה מנחה אינה קריבה בשותפין, רק ביחיד (מנחות קד,ב), ובצבור באה מנחה, לפי שהצבור הוא בכלליותו כמו יחיד שהוא איש אחד, וכל אחד מועיל לחבירו כמו שכל אבר מועיל לחבירו, וכיוצא בזה. לכן כיון שהפסידו מעלת האחדות, וכל אחד רצה לבלוע לחבירו, והיו כקציני סדום ועמורה (ישעיה א,י), אם כן כל אחד נבדל בפני עצמו. אם כן ”לא תוסיפו הביא מנחת שוא“! וכן קטורת, שכל אחד מתבשם מחבירו, וגם החלבנה ריח נחוח. אבל כשכל אחד מפוזר בפני עצמו, הלא ”קטרת תועבה היא“, כמו שהיא בפרטיותה, שחלבנה ריחה רע…
And that connects to the final איכה:
ויצא מן בת [מבת] ציון כל הדרה; היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף׃
From Gary Larson, The Far Side Gallery 3, p. 139
אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר ”היו שריה כאילים לא מצאו מרעה“. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה—אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.
דייקו ”זה את זה“, ולא כתבו ”זה לזה“, ונקיט רק סימן הפעוּל, היינו שלא נתפעלו זה מזה, כי בכללות האומה, בזה יש מעלה טובה ומדה ניאותה ובזה מידה זו. והמה למדו זה מזה חסרונו של זה, וזה לא למד המדה הטובה, רק הביט אל החסרון שיש בשל זה. וזה ”ששמו ראשו של זה בצד זנבו של זה“, שהביטו רק אל החסרון שיש בחבירו, והמה לא למדו שלמות זה מזה, אך למדו חסרונות ופחיתות זה מזה.
So being טרחנין and רוגנים is not inherently wrong; our stubbornness and insistence on thinking for ourselves could have been the basis for truly being an עם קדוש; ישראל after all means כי שרית עם אלקים ועם אנשים. It’s only when we refuse to learn from each other, to feel that others are not wrong but evil, that we move inextorably down the path to חורבן.
A side note:
ח וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום; ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלקים בתוך עץ הגן׃
ט ויקרא ה׳ אלקים אל האדם; ויאמר לו איכה׃
י ויאמר את קלך שמעתי בגן; ואירא כי עירם אנכי ואחבא׃
ו כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח; וְדַעַת אֱ־לֹהִים מֵעֹלוֹת׃
ז וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית; שָׁם בָּגְדוּ בִי׃
א״ר אבהו בשם ר׳ חנינא כתיב (הושע ו) ”והמה כאדם עברו ברית“, המה כאדם הראשון, מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליו איכה…שנאמר ויקרא ה׳ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה, איכה כתיב; אף בניו הכנסתים לא״י, וצויתים ועברו על הצווי, דנתי אותם בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליהם איכה…שנאמר (איכה א) ”איכה ישבה“.
The first איכה is also a rebuke about hiding.