It was pointed out last time how Saul’s ויבקשהו כל הימים (שמואל א כג:יד) is ambiguous; בקש (”wanted“) can be positive or negative. The דעת מקרא points out that the word בקש comes up a lot in Saul’s history, making this even more ironic. When Saul first met David, it was with בקש:
יד ורוח ה׳ סרה מעם שאול; ובעתתו רוח רעה מאת ה׳. טו ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך. טז יאמר נא אדננו עבדיך לפניך יבקשו איש ידע מנגן בכנור; והיה בהיות עליך רוח אלהים רעה ונגן בידו וטוב לך.
And when we first meet Saul, it is in the context of בקש
א ויהי איש מבן ימין (מבנימין) ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש ימיני; גבור חיל׃
ב ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו; משכמו ומעלה גבה מכל העם׃
ג ותאבדנה האתנות לקיש אבי שאול; ויאמר קיש אל שאול בנו קח נא אתך את אחד מהנערים וקום לך בקש את האתנת׃
And his life ends with a בקשה:
ד ויקבצו פלשתים ויבאו ויחנו בשונם; ויקבץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבע׃
ה וירא שאול את מחנה פלשתים; וירא ויחרד לבו מאד׃
ו וישאל שאול בה׳ ולא ענהו ה׳ גם בחלמות גם באורים גם בנביאם׃
ז ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה; ויאמרו עבדיו אליו הנה אשת בעלת אוב בעין דור׃
So this בקשה becomes a sort of leitwort in Saul’s life. It brings out the tragedy even more: he is always seeking something, never at peace.
Before we go on, I want to look at the rectitude of the people of Keilah in attempting to turn David over to Saul.
There are a few other examples of turning Jews over to the authorities in תנ״ך; one is שמשון, where the איש יהודה did not turn him over involuntarily:
ט ויעלו פלשתים ויחנו ביהודה; וינטשו בלחי׃
י ויאמרו איש יהודה למה עליתם עלינו; ויאמרו לאסור את שמשון עלינו לעשות לו כאשר עשה לנו׃
יא וירדו שלשת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו; ויאמר להם כאשר עשו לי כן עשיתי להם׃
יב ויאמרו לו לאסרך ירדנו לתתך ביד פלשתים; ויאמר להם שמשון השבעו לי פן תפגעון בי אתם׃
יג ויאמרו לו לאמר לא כי אסר נאסרך ונתנוך בידם והמת לא נמיתך; ויאסרהו בשנים עבתים חדשים ויעלוהו מן הסלע׃
And the most relevant example, when שבע בן בכרי rebels against David:
א ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני; ויתקע בשפר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל׃
ב ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם מן הירדן ועד ירושלם׃
…
טו ויבאו ויצרו עליו באבלה בית המעכה וישפכו סללה אל העיר ותעמד בחל; וכל העם אשר את יואב משחיתם להפיל החומה׃
טז ותקרא אשה חכמה מן העיר; שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך׃
יז ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב ויאמר אני; ותאמר לו שמע דברי אמתך ויאמר שמע אנכי׃
יח ותאמר לאמר: דבר ידברו בראשנה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו׃
יט אנכי שלמי אמוני ישראל; אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה׳׃
כ ויען יואב ויאמר: חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית׃
כא לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד תנו אתו לבדו ואלכה מעל העיר; ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו משלך אליך בעד החומה׃
כב ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישלכו אל יואב ויתקע בשפר ויפצו מעל העיר איש לאהליו; ויואב שב ירושלם אל המלך׃
This is taken as the correct הלכה:
תני: סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים
ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו
הורגין את כולכם אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש
אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו
אותו ולא ייהרגו. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא
חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר אף על פי
שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.
עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו,
לא יתנו להם אחד מהם אלא א״כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ׳ ח׳ דתרומות והרמב״ם פ״ה מהלכות יסודי
התורה).
ויש אומרים דאפילו בכה״ג אין למסרו, אא״כ חייב מיתה
כשבע בן בכרי. (ב״י בשם רש״י ור״ן)
But there is a qualification: the fugitive must be in the hands of the city; they cannot go out and capture him:
אמר ר׳ יהודה במי דברים אמו׳ בזמן שהוא
מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן
מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן
ואל יהרגו כולן וכן הוא אומ׳ ותבא האשה אל כל
העם בחכמתה וגו׳ אמרה להן הואיל והוא נהרג
ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם.
So it would seem that the people of Keilah were technically correct in turning David over to Saul (or at least trying to). We will see the contrast with the people of Zipf coming up.
טו וירא דוד כי יצא שאול לבקש את נפשו; ודוד במדבר זיף בחרשה׃
The place he runs to, מדבר זיף, is in the east of the territory of יהודה:
א ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחתם:
…
נה מעון כרמל וזיף ויוטה׃ נו ויזרעאל ויקדעם וזנוח׃ נז הקין גבעה ותמנה; ערים עשר וחצריהן׃
We will see these places again as the story progresses.
טז ויקם יהונתן בן שאול וילך אל דוד חרשה; ויחזק את ידו באלקים׃
יז ויאמר אליו אל תירא כי לא תמצאך יד שאול אבי ואתה תמלך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה; וגם שאול אבי ידע כן׃
יח ויכרתו שניהם ברית לפני ה׳; וישב דוד בחרשה ויהונתן הלך לביתו׃
Now, Jonathan has sworn to a ברית twice before:
ויכרת יהונתן ודוד ברית באהבתו אתו כנפשו׃
יב ויאמר יהונתן אל דוד…
יד ולא אם עודני חי; ולא תעשה עמדי חסד ה׳ ולא אמות׃
טו ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם; ולא בהכרת ה׳ את איבי דוד איש מעל פני האדמה׃
טז ויכרת יהונתן עם בית דוד; ובקש ה׳ מיד איבי דוד׃
יז ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אתו; כי אהבת נפשו אהבו׃
But this is different, since it is לפני ה׳:
לפני האורים והתומים , כי הברית שמאז לא היה לפני ה׳
And here Jonathan explicitly vows to serve David. This is the point that he in fact betrays his father. חז״ל saw this as an act of supreme humility on his part:
אמר רבי שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא(רבן שמעון בן גמליאל) ובני בתירה ויונתן בן שאול…יונתן בן שאול דקא״ל לדוד (שמואל א כג) ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה.
ממאי? דלמא יונתן בן שאול דחזא דגריר עלמא בתר דוד
The gemara does not answer its question, and none of the classical commentators say anything. But the משבצות זהב offers an profound insight:
ואפשר אולי לאמר, שרבי סבר שכם לראות את המצב באמיתיות, יכול רק מי שמצויין בענבה. ובפרט שהוא עומד להיות מלך ורואה שלפי משיכת ההמון הוא צריך להיות רק המשנה למלך, ומסכים ומקבל את הדבר, כל זה מראה את גודל מידת הענוה שלו.
יט ויעלו זפים אל שאול הגבעתה לאמר: הלוא דוד מסתתר עמנו במצדות בחרשה בגבעת החכילה אשר מימין הישימון׃
כ ועתה לכל אות נפשך המלך לרדת רד; ולנו הסגירו ביד המלך׃
כא ויאמר שאול ברוכים אתם לה׳: כי חמלתם עלי׃
כב לכו נא הכינו עוד ודעו וראו את מקומו אשר תהיה רגלו מי ראהו שם; כי אמר אלי ערום יערם הוא׃
כג וראו ודעו מכל המחבאים אשר יתחבא שם ושבתם אלי אל נכון והלכתי אתכם; והיה אם ישנו בארץ וחפשתי אתו בכל אלפי יהודה׃
As we said, the people of Ziph betrayed David when they were not being threatened. They were from David’s tribe but loyal to Saul (we will see members of Benjamin who came to join David as well). Saul tells them חמלתם עלי; he really sees himself as the wronged one here, just as he berated his own court (שמואל א כב:ו) אין חלה מכם עלי וגלה את אזני. His description of David’s cleverness, כי אמר אלי ערום יערם הוא, is left anonymous (who said it?):
מי שאמר
כי אמר לבי אלי
But the Radak attributes it to David himself:
בעוד שהיה עמי היה אומר לי כשהייתי שואלו איך
היה מכה בפלשתים כל כך ואיך היה נשמר מהם, והיה אומר
לי כי ערים יערים הוא ובערמות ובתתבולות היה בא עליהם
שלא היו נשמרים ממנו. כן עתה הוא עושה: מראה עצמו במקום אחד
כדי שנבקש אותו שם ומחר יהיה במקום אחר לפיכך דעו
כל המקומות אשר דרכו להתחבא שם.
כד ויקומו וילכו זיפה לפני שאול; ודוד ואנשיו במדבר מעון בערבה אל ימין הישימון׃
כה וילך שאול ואנשיו לבקש ויגדו לדוד וירד הסלע וישב במדבר מעון; וישמע שאול וירדף אחרי דוד מדבר מעון׃
כו וילך שאול מצד ההר מזה ודוד ואנשיו מצד ההר מזה; ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם׃
כז ומלאך בא אל שאול לאמר: מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ׃
כח וישב שאול מרדף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים; על כן קראו למקום ההוא סלע המחלקות׃
כט ויעל דוד משם; וישב במצדות עין גדי׃
This is one of the few the only explicit miracles on David’s behalf in the entire ספר (another is the victory over Goliath), and even this is a נס נסתר, a “hidden” miracle that could easily be attributed to a lucky chance. That establishes one of the themes of David’s life: he is able to see the hand of ה׳ in everything, and that is the link between the David of שמואל and the David of תהילים. Ironically, we will see the only time with an explicit נס נגלה, when נבל dies, allowing him to marry אביגאל—(שמואל א כה:לז) ויגף ה׳ את נבל וימת—David is led badly astray.
There a number of explanations of סלע המחלקות:
על שם כי בהסלע ההוא (הוא ההר שהלך שאול מצד ההר מזה וכו׳ האמור למעלה) נחלקו ונפרדו שאול ואנשיו , מעם דוד ואנשיו.
מהם היו אומרים עד שבן ישי בידינו לא נפנה ממנו, ומהם היו אומרים מלחמת ישראל קודמת, אבל בן ישי מצוי אצלנו בכל שעה.
But I think the most profound explanation is Rashi’s: the מחלקת was in Saul’s mind:
שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות , אם לשוב להציל את ארצו מיד פלשתים , או לרדוף ולתפוש את דוד , כן תרגמו יונתן.
There is a chapter of תהילים about this incident:
א למנצח בנגינת משכיל לדוד׃
ב בבא הזיפים ויאמרו לשאול: הלא דוד מסתתר עמנו׃
ג אלקים בשמך הושיעני; ובגבורתך תדינני׃
ד אלקים שמע תפלתי; האזינה לאמרי פי׃
ה כי זרים קמו עלי ועריצים בקשו נפשי;
לא שמו אלקים לנגדם סלה׃
ו הנה אלקים עזר לי; א־דני בסמכי נפשי׃
ז ישוב (ישיב) הרע לשררי; באמתך הצמיתם׃
ח בנדבה אזבחה לך; אודה שמך ה׳ כי טוב׃
ט כי מכל צרה הצילני; ובאיבי ראתה עיני׃
The striking thing about this is that it seems to have nothing to do with the incident at hand. It’s a very short, general prayer. Rav Hirsch describes what it means to be בנגינת:
יד ורוח ה׳ סרה מעם שאול; ובעתתו רוח רעה מאת ה׳׃
טו ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך׃
טז יאמר נא אדננו עבדיך לפניך יבקשו איש ידע מנגן בכנור; והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה ונגן בידו וטוב לך׃
יז ויאמר שאול אל עבדיו: ראו נא לי איש מיטיב לנגן והביאותם אלי׃
יח ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר; וה׳ עמו׃
…
כג והיה בהיות רוח אלקים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו; ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה׃
יד ויאמר אלישע חי ה׳ צב־אות אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך׃
טו ועתה קחו לי מנגן; והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳׃
תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת׃
ב ה׳ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה׳ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ; בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר׃
…
יט ה׳ אֲ־דֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי; לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי׃
נגינת, the power of music, elevates both mind and emotions to Divine inspiration and this lends man the strength to overcome anything that might disturb his inner peace and serenity.
This is meant to be a משכיל , a bit of practical advice, for dangerous situations where there isn’t time for elaborate poetry or deep כוונה. Keep calm and pray for ה׳'s salvation.
The Zohar (תקוני זהר, תקונא תליסר, כח,א) connects נגינת with the ספירה of גבורה, or דין. This is reflected here is David’s exclusive use of the name אלקים, until the end when he acknowledges ה׳'s personal salvation with אודה שמך ה׳.
And this little chapter does exemplify one aspect of all our תפילות. It is divided into two parts, 3 psukim asking for help and 4 psukim thanking ה׳ for that help. The Rambam says that is part of what true prayer is:
ב אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להן בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודיה לה׳ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד כפי כוחו׃
It’s not clear where Rambam gets this halacha; the gemara merely makes an observation about the text of the amidah:
אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות דא״ר חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו
Why turn this observation into a law?
There is, then, a fifth possibility [besides being explicit, derived from the text, הלכה ממה מסיני, or סברא] for sourcing a law in the Torah: If it is behavior which is modeled and/or sanctioned by the Torah. Even though that behavior might never be directed by Scripture, if it was exemplified by our ancestors and the Torah “adopts” it by praising it—or merely by including it in the narrative—this may be a source for Torah law.
The principle that בקשה has to be preceded by praise, we learn from Moshe:
דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה דכתיב (דברים ג) ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא וכתיב ה׳ אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו׳.
But the principle that בקשה must be followed by thanks (even before the request is fulfilled) we learn from here.