תהילים צ and צא really form a unit; תהילים צא doesn’t start with a כותרת, and in fact, when we recite it, we start with the last pasuk of the previous perek, (תהילים צ:יז) ויהי נעם אדנ־י אלקינו עלינו. This unit is the only one that is explicitly attributed to Moshe:
תפלה למשה איש האלקים; אדנ־י מעון אתה היית לנו; בדר ודר׃
Moshe here is called “איש האלקים”, which echoes the description at the end of his life:
זאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל; לפני מותו׃
The midrash understands that to refer to Moshe’s “super-human” status:
אמר רבי תנחומא: אם אלקים למה איש, ואם איש למה אלקים? אלא, בשעה שהיה השלך ליאור של מצרים ”איש,“ ובשעה שנהפך לדם ”האלקים“. דבר אחר, בשעה שברח מלפני פרעה ”איש“, ובשעה ששקעו ”אלקים“. דבר אחר, בשעה שעלה לרקיע ”איש“, ומהו איש, לפני המלאכים שכלן אש. ובשעה שירד מן הרקיע ”האלקים“, מנין, שכתוב (שמות לד:ל): וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו…דבר אחר, מהו ”איש האלקים“, אמר רב אבין: מחציו ולמטה ”איש“, מחציו ולמעלה ”האלקים“.
This means that our perek is the תפילה of the one who was an intermediary between human beings and הקב״ה.
The psalm starts by echoing Moshe’s final words, describing ה׳ as dwelling on high but protecting בני ישראל:
מענה אלקי קדם ומתחת זרעת עולם; ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד׃
ה׳ has a מענה, a dwelling-place, that serves as מעון אתה היית לנו, our dwelling and protection as well. That is a hint to the context of this תפילה. It is about one of Moshe’s great tasks, building a place for ה׳ on earth. To understand that, we have to look at the last psukim:
טז יראה אל עבדיך פעלך; והדרך על בניהם׃ יז ויהי נעם אדנ־י אלקינו עלינו; ומעשה ידינו כוננה עלינו; ומעשה ידינו כוננהו׃
That was the ברכה that Moshe gave בני ישראל when they completed the משכן:
כוננהו:…ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו; א׳ על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן, ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם.
א ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל׃ ב ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם; והקרב לפני ה׳׃…כג ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃
ויצאו ויברכו את העם: אמרו ”ויהי נעם ה׳ אלקינו עלינו“; יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבנו, כל הטרח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם ”זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳“—אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.
יראה אל עבדיך פעלך and ומעשה ידינו כוננהו was Moshe’s תפילה to ה׳ and ברכה to the people at the inauguration ceremony of the משכן. But that is פסוק טז. What about the previous 15 psukim? For that, we have to go back to the ceremony itself. The Torah goes into great detail to describe the offerings:
ז ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה׳׃ ח ויקרב אהרן אל המזבח; וישחט את עגל החטאת אשר לו׃ ט ויקרבו בני אהרן את הדם אליו ויטבל אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח; ואת הדם יצק אל יסוד המזבח׃ י ואת החלב ואת הכלית ואת היתרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה; כאשר צוה ה׳ את משה׃ יא ואת הבשר ואת העור שרף באש מחוץ למחנה׃ יב וישחט את העלה; וימצאו בני אהרן אליו את הדם ויזרקהו על המזבח סביב׃ יג ואת העלה המציאו אליו לנתחיה ואת הראש; ויקטר על המזבח׃ יד וירחץ את הקרב ואת הכרעים; ויקטר על העלה המזבחה׃ טו ויקרב את קרבן העם; ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויחטאהו כראשון׃ טז ויקרב את העלה; ויעשה כמשפט׃ יז ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח מלבד עלת הבקר׃ יח וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם; וימצאו בני אהרן את הדם אליו ויזרקהו על המזבח סביב׃ יט ואת החלבים מן השור; ומן האיל האליה והמכסה והכלית ויתרת הכבד׃ כ וישימו את החלבים על החזות; ויקטר החלבים המזבחה׃ כא ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה׳ כאשר צוה משה׃
And then we have our ברכה:
כב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים׃ כג ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃ כד ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃
It starts with וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. That’s not our ברכה; that is what we call נשיאת כפיים, or ברכת כהנים.
ויברכם: ברכת כהנים—יברכך, יאר, ישא.
And then Aharon goes down from עשת החטאת והעלה והשלמים, which means that he blessed the people from on top of the מזבח. And then Moshe and Aharon go into the אהל מועד and come out. Why? Only after that, we have our ברכה of ויהי נעם, and the miraculous fire come out and the people see the Glory of G-d.
Rashi feels it necessary to tell us that when Aharon descended, he descended from the מזבח:
וירד: מעל המזבח.
מעל המזבח: לא שירד ממקום נשיאת כפים.
That’s not particularly helpful. I would assume that מקום נשיאת כפים was the מזבח; where else would אהרן be? Rashi is telling us that the text is emphasizing that אהרן's ירידה was from the מזבח. So what?
ירד מעשות וגו׳: כך הענין: שאהרן העלה הכל על המזבח. ועדיין לא בא האש. והיו מונחים צבורים זע״ז. ופי׳ ויקטר הוא כמש״כ רשב״ם (ויקרא ט:יג) ששם אותם על המזבח ובבוא אש של מעלה אח״כ נקטר.
Now, the fire from the קדש הקדשים doesn’t come until two psukim later, after אהרן has come down. So we have this picture of אהרן on top of the מזבח; he’s set up the first sacrifices that he will offer (the previous week, it’s been his brother doing everything), he turns to the people and blesses them, and then…nothing. That’s not how it is supposed to work:
א וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים; וכבוד ה׳ מלא את הבית׃ ב ולא יכלו הכהנים לבוא אל בית ה׳; כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳׃ ג וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית; ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והדות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׃
That last sounds familiar; in our perek, when the fire finally does come down, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. But it doesn’t come down when אהרן blesses the people. וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים is אהרן's failure. This was to be the return of the כבוד ה׳ in the fire from heaven that had last been experienced at מעמד הר סיני and lost with מעשה העגל. And nothing happened.
We know how Aharon’s sons reacted:
א ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃
But what does אהרן himself do after he trudges down the ramp, with no divine fire in sight? Rashbam explains why the next pasuk is ויבא משה ואהרן אל אהל מועד:
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד: להתפלל שתרד האש.
So that is why Moshe brings Aharon into the משכן—to pray for him.
Rashi brings two explanations:
ויבא משה ואהרן וגו׳: למה נכנסו? מצאתי בפרשת מלואים, בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטרת…
ד״א: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב״ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל! אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.
What does קטרת have to do with anything? We’ll have to come back to that. The second, פשט, explanation, I can understand. אהרן knows why he failed; it’s all his fault, from the very beginning.
ויגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן׃
אהרן didn’t want to do the עבודה at all. He knew he would fail:
[ויאמר משה אל אהרן] קרב אל המזבח: שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה, למה אתה בוש? לכך נבחרת.
So, now, we go back to תפלה למשה. I would read the first part, before ויהי נעם, as the text of Moshe’s prayer for (and with) his brother: נכנס משה עמו ובקשו רחמים. The message of this perek is the famous lines, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול and ימי שנותינו בהם שבעים שנה. I always shallowly read it as a message that human beings should be humble, realize that they are finite and mortal and so should obey the infinite G-d. But that’s not what it’s about at all. It’s a prayer that G-d should recognize our frailty, and forgive us even if we’ve sinned, since we are only human.
That’s the way it starts: You are all-powerful, but you still care about us and want us to do תשובה:
ב בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל;
ומעולם עד עולם אתה א־ל׃
ג תשב אנוש עד דכא; ותאמר שובו בני אדם׃
ד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר;
ואשמורה בלילה׃
But our lives are over before they have really begun:
ה זרמתם שנה יהיו; בבקר כחציר יחלף׃
ו בבקר יציץ וחלף; לערב ימולל ויבש׃
Because of our sins, we are punished; we’re not denying that the punishment is deserved:
ז כי כלינו באפך; ובחמתך נבהלנו׃
ח שת (שתה) עונתינו לנגדך; עלמנו למאור פניך׃
ט כי כל ימינו פנו בעברתך; כלינו שנינו כמו הגה׃
But because our lives are so fleeting, we can’t really understand what You want. Help us!
י ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה
ורהבם עמל ואון;
כי גז חיש ונעפה׃
יא מי יודע עז אפך; וכיראתך עברתך׃
יב למנות ימינו כן הודע; ונבא לבב חכמה׃
למנות ימינו כן הודע: teach us to count our days, to make our limited days count.
And so You, ה׳, should turn from your anger even if we have not returned to You:
יג שובה ה׳ עד מתי; והנחם על עבדיך׃
יד שבענו בבקר חסדך; ונרננה ונשמחה בכל ימינו׃
טו שמחנו כימות עניתנו; שנות ראינו רעה׃
You say “שובו בני אדם”; we say “שובה ה׳…והנחם על עבדיך”.
To err is human; to forgive, divine.
It certainly fits the context that we are assuming here, and the perek continues with part two, when Moshe and Aharon come out and bless the people: יראה אל עבדיך and the וירא כבוד ה׳ אל כל העם as we’ve said. But why was this necessary at all? ה׳ had already forgiven בני ישראל for חטא העגל; that’s why building the משכן was possible in the first place.
ט ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדנ־י ילך נא אדני בקרבנו; כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו׃ י ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים; וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עשה עמך׃
I propose that while the תפלה למשה was addressed to ה׳, it was intended for אהרן. ה׳ had forgiven him, but he had not forgiven himself. He expected to fail before he even started: היה אהרן בוש וירא לגשת.
The most important part of teshuva is to trust in G-d’s forgiveness and move on with joy. Then we too can forgive ourselves and repair the broken tapestry of our souls.
Once he accepted the fact that ה׳ had forgiven him, אהרן could bless the people באהבה.
And Rashi’s first explanation, that משה brought אהרן into the משכן to teach him מעשה הקטרת? I think that this is fundamentally the same idea. משה wasn’t showing him עבודת הקטרת, how to offer the incense. He was showing him מעשה הקטרת, how to make the incense. The ingredients of the קטרת teach us that we don’t need to be perfect for ה׳ to accept our prayers.
וחלבנה: בֹּשֶׂם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו.
The message of תפלה למשה is that we need to accept ourselves, with all our human imperfection. ה׳ will grant מחילה if we do תשובה, and being human is part of our עבודת ה׳.
It is Moshe as איש האלקים, who had the perspective to see that and to reassure Aharon of that.
And after that, ויצאו ויברכו את העם.
טז יראה אל עבדיך פעלך; והדרך על בניהם׃ יז ויהי נעם אדנ־י אלקינו עלינו; ומעשה ידינו כוננה עלינו; ומעשה ידינו כוננהו׃
The first pasuk is addressed to ה׳; it may have been said inside the אהל מועד, or publicly, in front of the people (the next pasuk starts with “and” so I would go with the latter). The next pasuk is in the first person plural, so it is addressed to the people as a whole. As Rashi points out, there are two blessings here, one about the completed משכן and one about the future:
כוננהו:…ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו; א׳ על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן, ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם.
And then the next perek continues that ברכה:
ישב בסתר עליון; בצל שד־י יתלונן׃
Artscroll translates:
Whoever sits in the refuge of the Most High—he shall dwell in the shadow of the Almighty.
But I think that the clauses should be reversed: “The one who dwells in the shadow of the Almighty shall sit safely in the highest refuge”. בצל שד־י has a specific meaning:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל ”עשה לי משכן ארון וכלים“. הלך משה והפך ואמר לו: ”עשה ארון וכלים ומשכן“. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר ”עשה לי ארון וכלים ומשכן“, כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא, ”עשה משכן ארון וכלים“?! אמר לו: שמא בצל א־ל היית וידעת?
Building the משכן is shadowing הקב״ה.
The name שד־י refers to ה׳ as creator of the universe, and more than that, as the creator who stopped creating.
והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: ״אני א־ל שד־י״? אני הוא שאמרתי לעולם די.
Building the משכן was the human counterpart to creating the universe (see, for instance, https://alephbeta.org/playlist/betzalel-tabernacle-bible-study and פרשת ויקהל תשע״ד, among many others).
אמר רבי יעקב ברבי אסי, למה הוא אומר (תהלים כו:ח) ה׳ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם.
ביאור הענין עפ״י דברי המדרש תנחומא (שמות לט:מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה [וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה]. ”מלאכת המשכן“ אין כתיב רק ”כל המלאכה“ הוא מעשה בראשית כו׳ ע״ש. וכלל הדברים שכל מלאכת המשכן הי׳ לתקן כל הבריאה…אמנם כך היה רצונו ית׳ שלא להיות נשלם העוה״ז בשלימות. וכמ״ש המהר״ל ז״ל שעולם הזה הוא בחסרון השלימות. וההשלמה ע״י המשכת כח הבורא ע״י תורה ומצות. וזה ענין צדיקים מקיימין העולם. ומצד זה עצמו שולטין המזיקין בעולם ע״י חסרון השלימות.
שד־י as a Divine Name represents both the power of creation and the fact that ה׳ left creation incomplete, and the one who בצל שד־י יתלונן is the one who completes it, and so merits protection from the שלטון המזיקין בעולם, as the Sfas Emes puts it. Such a person is ישב בסתר עליון.
The next part of תפלה למשה, the remainder of פרק צא, is not so much a prayer but a statement of assurance, that ה׳ will protect His faithful. This is the bulk of ויצאו ויברכו את העם.
אמר לה׳ מחסי ומצודתי; אלקי אבטח בו׃
Moshe starts in the first person, talking about himself. He has complete faith that ה׳ protects him ( לה׳ means “about ה׳”). He then turns to his audience and tells him about all the dangerous things that exist in the world. I would not take the idea of מזיקין literally, as intelligent supernatural demons, but it is certainly true that there are a lot of invisible dangers out there. This perek, in fact, is called שיר של פגעים or שיר של נגעים:
אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר.
ת״ר: ”שיר“ של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ואומר (תהלים פרק ל) [מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד׃] אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי וגו׳, ושיר של פגעים. ויש אומרין שיר של נגעים. מאן דאמר דנגעים דכתיב (תהלים צא:י) וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ; ומאן דאמר פגעים דכתיב (תהלים צא:ז) יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף.
And then there is a detailed list of all the מזיקין that you don’t need to worry about:
ג כי הוא יצילך מפח יקוש; מדבר הוות׃ ד באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה; צנה וסחרה אמתו׃ ה לא תירא מפחד לילה; מחץ יעוף יומם׃ ו מדבר באפל יהלך; מקטב ישוד צהרים׃ ז יפל מצדך אלף ורבבה מימינך; אליך לא יגש׃ ח רק בעיניך תביט; ושלמת רשעים תראה׃
Before, you walked blindly and blithely through life, unaware of how much danger you were in.
תניא, אבא בנימין אומר: אלמלי נתנה רשות לעין לראות — אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. אמר אביי: אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא. אמר רב הונא: כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה.
Were the myriad mazikin that constantly surround us visible to us, says Abba Binyamin (Berachos 6a), we would be frozen in terror. Whether he had in mind the fungi, protozoa, bacteria and viruses that regularly seek to invade our bodies must remain speculation. But, regarding the countless organisms that would, were it not for our immune systems, do us great harm, the statement would have been entirely true.
Rabbi Slifkin, of the Rationalist Judaism website, is bothered by this statement:
Personally, I think that “wishful thinking” would be a better description than “speculation.” It is, frankly, rather odd to posit that Chazal knew about such microscopic phenomena. First of all, considering how many very basic things about the natural world they did not know, such as the sun’s path at night, why on earth would they have known about microscopic phenomena? Second, if they did indeed know about bacteria and viruses, then why on earth didn’t they issue basic medical advice which would have saved countless lives over history, instead of all kinds of bizarre potions and procedures?
But I think he is taking Rabbi Shafran too literally. I don’t think חז״ל envisioned gram negative rods producing endotoxins that stimulate cytokine release and the systemic inflammatory response syndrome. This idea, that all around us are things we can’t see that are out to get us, is common and universal. Rabbi Shafran cites an example in ספר במדבר:
וַיְשַׁלַּח ה׳ בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם; וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל׃
ועוד שנענשו בעונש זה, כי הנחשים האלו שנענשו בהם היו הנחשים עצמן שהיו במדבר למינין הרבה, הוא שכתוב (דברים ח:טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, וכל ארבעים שנה לא נזוק בהם אחד מישראל.
שָׁלַח in the Kal means “to send”, “to put something in motion towards a goal”. But שַׁלֵּחַ in Piel…has the meaning of letting something go…not to hold it back…Here, too, not “G-d sent serpents” but “let them go”…Hence not נְחָשִׁים שְׂרָפִים but הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים; they had always been there in the wilderness but hitherto they had been kept back by G-d’s careful protecting Power. Now G-d withdraws this restraining power, and the serpents of the wilderness follow their natural traits to which the people succumbed.
So this ברכה is sort of a warning as well. Don’t take your security for granted; ה׳ מחסי ומצודתי is a gift that must be earned.
The next part of the perek echoes the first. Moshe tells his audience, “You trust in ה׳, so you can experience the עליון of the first pasuk: you will be ישב בסתר עליון” and he ties it back to the beginning of פרק צ: אדנ־י מעון אתה היית לנו.
כי אתה ה׳ מחסי; עליון שמת מעונך׃
Rashi does not translate this as a apostrophe to ה׳ (”You, O G-d, are my refuge“), which is the way the English translations do. If that were the case, then Moshe would be switching his address (the “you”) from the people to ה׳. That’s possible, but Rashi (and I would interpret this like Rashi) says that this is still addressed to בני ישראל: ”You say: G-d is my refuge“. And therefore, עליון שמת מעונך, ”you have placed your dwelling on high“: you get to live under the aegis of הקב״ה.
כי אתה אמרת ה׳ מחסי: והרי זה מקרא קצר.
עליון שמת מעונך: את הקב״ה שמת מעון מבטחך.
And therefore you have nothing to fear:
י לא תאנה אליך רעה; ונגע לא יקרב באהלך׃ יא כי מלאכיו יצוה לך; לשמרך בכל דרכיך׃ יב על כפים ישאונך; פן תגף באבן רגלך׃ יג על שחל ופתן תדרך; תרמס כפיר ותנין׃
This is a much stronger reassurance than the previous part. There, you will face dangers and not fear them. Here, you will not even have to face the danger. In fact, you will become the predator, treading on the snakes and lions. The midrash says that it was participating in building the משכן made that possible:
ונגע לא יקרב באהלך: אמר רבי יוחנן, עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מתגרין בעולם לבריות, ומשהוקם המשכן ששרה השכינה למטה, כלו המזיקין מן העולם, הדא הוא דכתיב: ”ונגע לא יקרב באהלך“, זה אהל מועד.
The one who dwells בצל שד־י becomes a partner with ה׳. The מזיקין are nothing to worry about.
Then Moshe, as the איש האלקים, quotes הקב״ה directly:
יד כי בי חשק ואפלטהו; אשגבהו כי ידע שמי׃ טו יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה; אחלצהו ואכבדהו׃ טז ארך ימים אשביעהו; ואראהו בישועתי׃
And this forms the conclusion to the תפלה למשה. The answer to ימי שנותינו בהם שבעים שנה…ורהבם עמל ואון is ארך ימים אשביעהו: we will be satisfied with the length of our days, no matter how short they may be compared to the אלף שנים בעיניך כיום אתמול, as long as they are filled with the productive work of עבודת ה׳.
When we recite this perek during davening (which we do, often), we double the last line. Avudraham says that the number of words symbolize the 248 body parts that need protection:
והטעם שכופלין בתחלה ”ויהי נועם“ ולבסוף ”אורך ימים אשביעהו“, יש אומרים מפני כי יושב בסתר עליון עם פסוק ויהי נועם יש בו קכ״ד תיבות וכשתכפלם יהיו רמ״ח. ומן הדין היה לכופלו פעם אחרת אלא מפני טורח הצבור תקנו לכפל הפסוק הראשון והאחרון בלבד, ויחשב כאלו כופלו כולו. ולכך תקנו לאומרו במוצאי שבת שהוא תחלת השבוע כדי לשמור רמ״ח איברים.
The Tur gives a kabbalistic reason:
ונוהגין לומר ”ויהי נועם“, לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה לישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן. ונוהגין לכפול פסוק ”אורך ימים אשביעהו“ שע״י כן נשלם השם היוצא ממנו.
אין לנו עסק בנסתרות, but that goes with אשגבהו כי ידע שמי, and the idea of יודעי שמך specifically refers to having בטחון in ה׳:
ויבטחו בך יודעי שמך; כי לא עזבת דרשיך ה׳׃
And that is what תפלה למשה is all about.