Diplomacy is the art of saying ‘Nice doggie’ until you can find a rock.
יא וישלח חירם מלך צר מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וחרשי אבן קיר; ויבנו בית לדוד׃
יב וידע דוד כי הכינו ה׳ למלך על ישראל; וכי נשא ממלכתו בעבור עמו ישראל׃
Who was צר, and why did having חירם build a house mean הכינו ה׳ למלך?
צידן was a Canaanite nation:
טו וכנען ילד את צידן בכרו ואת חת׃
טז ואת היבוסי ואת האמרי ואת הגרגשי׃
יז ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני׃
יח ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי; ואחר נפצו משפחות הכנעני׃
יט ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה; באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע׃
And צר was one of its cities; it was assigned to אשר in the north:
כד ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר למשפחותם׃
…כח ועברן ורחב וחמון וקנה עד צידון רבה׃
כט ושב הגבול הרמה ועד עיר מבצר צר; ושב הגבול חסה ויהיו (והיו) תצאתיו הימה מחבל אכזיבה׃
But was never conquered:
לא אשר לא הוריש את ישבי עכו ואת יושבי צידון; ואת אחלב ואת אכזיב ואת חלבה ואת אפיק ואת רחב׃
לב וישב האשרי בקרב הכנעני ישבי הארץ; כי לא הורישו׃
It is mentioned often in נביאים אחרונים as a naval power that, if not an actual enemy of Israel, was no friend:
א משא צר; הילילו אניות תרשיש כי שדד מבית מבוא מארץ כתים נגלה למו׃
…ד בושי צידון כי אמר ים מעוז הים לאמר; לא חלתי ולא ילדתי ולא גדלתי בחורים רוממתי בתולות׃
…יא ידו נטה על הים הרגיז ממלכות; ה׳ צוה אל כנען לשמד מעזניה׃ יב
ויאמר לא תוסיפי עוד לעלוז; המעשקה בתולת בת צידון כתיים (כתים) קומי עברי גם שם לא ינוח לך׃
ישבי צידון וארוד היו שטים לך; חכמיך צור היו בך המה חבליך׃
And one other mention, that implies that it was relatively weak on land:
כז והמה לקחו את אשר עשה מיכה ואת הכהן אשר היה לו ויבאו על ליש על עם שקט ובטח ויכו אותם לפי חרב; ואת העיר שרפו באש׃ כח ואין מציל כי רחוקה היא מצידון ודבר אין להם עם אדם והיא בעמק אשר לבית רחוב; ויבנו את העיר וישבו בה׃
The צידונים are called Phoenicians in English. Their empire was the Mediterranean Ocean, and they dominated the sea trade until צר was conquered by Alexander the Great, and even then their power continued, based in Carthage (Phoenician for “New City”, קרת חדשה) until it was destroyed by Rome in the Punic Wars, in 146 BCE.
The Phoenicians were among the greatest traders of their time and owed much of their prosperity to trade…trading wood, slaves, glass and powdered Tyrian purple. Tyrian purple was a violet-purple dye used by the Greek elite to color garments. In fact, the word Phoenician derives from the ancient Greek word phoínios meaning “purple”.
…
In the centuries after 1200 BC, the Phoenicians were the major naval and trading power of the region.
It appears that at the end of the period of the Judges, Tyre rose to the position of the leading city on the Phoenician coast, and in the following 300 years it exercised a certain supremacy over the southern Phoenician coastal towns; W.F. Albright suggests that from this time Tyre became the capital of Phoenicia. Furthermore, Albright has propounded that it was Abibaal, the father of Hiram, who in a kind of alliance with David, destroyed the sea power of the Philistines, while David defeated them on the mainland.
So this means that the United Kingdom of Israel is real. Tyre is the first foreign country to recognize it. David now has a foreign policy. And they would continue to be allies of Israel through Solomon’s reign:
י ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים את בית ה׳ ואת בית המלך׃ יא חירם מלך צר נשא את שלמה בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לכל חפצו; אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל׃
We don’t hear much about the Phoencians in תנ״ך, largely because they push east, not west or south. They don’t get involved with Israel except to trade. But Tyre was a major city, that was seen in many ways as a parallel to Jerusalem:
א ויהי דבר ה׳ אלי לאמר׃ ב ואתה בן אדם שא על צר קינה׃ ג ואמרת לצור הישבתי (הישבת) על מבואת ים רכלת העמים אל איים רבים;
כה אמר א־דני ה׳ צור את אמרת אני כלילת יפי׃
ספקו עליך כפים כל עברי דרך שרקו וינעו ראשם על בת ירושלם; הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי משוש לכל הארץ׃
And in the gemara, it was a symbol of the secular world and its riches:
אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו
אמלאה החרבה: רישא דקרא יען אמרה צור לירושלים האח וגו׳ אתמלא מן חורבנה של ירושלים
יג ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלם אחרי באו מחברון; ויולדו עוד לדוד בנים ובנות׃
יד ואלה שמות הילדים לו בירושלם; שמוע ושובב ונתן ושלמה׃
טו ויבחר ואלישוע ונפג ויפיע׃
טז ואלישמע ואלידע ואליפלט׃
We’ve seen before that David had six wives in Chevron, and those were considered his “real” wives:
”לא ירבה לו נשים“ (דברים יז:יז), אלא שמונה עשרה
הני שמונה עשרה מנלן דכתיב (שמואל ב ג) ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון… וקאמר ליה נביא (שמואל ב יב) ”אם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה“. כהנה שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי.
So we have to say that the wives listed here were after the story of Bat Sheva.
הרי היו לו שם בחברון שש נשים, ואחר כך כתוב ”ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים אחרי בואו מחברון“…ודאי ההוא קרא ד”ויקח עוד דוד פלגשים ונשים“ לא משתעי קרא שבאותו פרק לקחם, אלא קרא משתעי מה שנשא דוד אחרי בואו לירושלים. ומ״מ מעשה דבת שבע קודם לו. תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה וודאי בתר עובדא דבת שבע.
So why mention them here?
והכתיב (שמואל ב ה) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים למלויי שמונה עשר מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין.
And in fact, we never hear from any of these wives or children except for Solomon.
Rambam says that פלגש was a specific right of kings:
וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופילגשים: נשים, בכתובה וקידושין; ופילגשים, בלא כתובה ובלא קידושין, אלא בייחוד בלבד קונה אותה, ומותרת לו. אבל ההדיוט אסור בפילגש, אלא באמה עברייה בלבד אחר ייעוד. ויש לו לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות, שנאמר ”ואת בנותיכם, ייקח, לרקחות ולטבחות, ולאופות“ (שמואל א ח:יג).
”אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה“ (ויקרא יט:כט). פירשו רבותינו (סנהדרין עו,א): כי בא הכתוב הזה להזהיר שלא ימסור אדם בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין…ולא הותרו פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא למלך, שאימתו מוטלת על הבריות, ולא יזנו אחרים עמה, על כן ייחוד המלך על הפילגש כעין אישות.
So takng a harem was basically a statement, “I am in charge; I am the king”. We’ve seen that when we looked at Ish Boshet accusing Avner of taking his father’s concubine, and when Reuven takes Bilhah.
As Rabbi Yissochar Frand concludes on his shiur on the subject, “as we say in the kashrut world … it’s not recommended.”
יז וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד; וישמע דוד וירד אל המצודה׃
יח ופלשתים באו; וינטשו בעמק רפאים׃
יט וישאל דוד בה׳ לאמר האעלה אל פלשתים התתנם בידי;
ויאמר ה׳ אל דוד עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידך׃
כ ויבא דוד בבעל פרצים ויכם שם דוד ויאמר פרץ ה׳ את איבי לפני כפרץ מים; על כן קרא שם המקום ההוא בעל פרצים׃
כא ויעזבו שם את עצביהם; וישאם דוד ואנשיו׃
כב ויספו עוד פלשתים לעלות; וינטשו בעמק רפאים׃
כג וישאל דוד בה׳ ויאמר לא תעלה; הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים׃
כד ויהי בשמעך (כשמעך) את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ; כי אז יצא ה׳ לפניך להכות במחנה פלשתים׃
כה ויעש דוד כן כאשר צוהו ה׳; ויך את פלשתים מגבע עד באך גזר׃
So the Philistines look at their loyal servant David, who has been fighting their battles for more than seven years, and realize that something is wrong. He has united the tribes of Israel, amassed a huge army, established his capital in a heretofore impregnable fortress, and is being recognized by other countries as independent.
So they send a fact-finding mission.
וישמעו פלשתים: עד עתה חשבוהו לבעל ברית אכיש ולוחם עם מלכות שאול, ועתה שקבלוהו למלך הלכו לבקשו אם יכנע להם למס.
And David is in a quandary. He can back down now, accept Philistine sovereignty and go on being a local governor. He would still be able to build his בית המקדש; the Philistines never interfered with Jewish religion. So he asks ה׳ two separate questions: האעלה אל פלשתים? Should I fight? And only then, התתנם בידי? Will I win? Is this only the beginning of an extended rebellion, or can I establish my kingdom once and for all?
The corresponding paragraph in דברי הימים makesit clear that David also destroys their gods:
ח וישמעו פלשתים כי נמשח דויד למלך על כל ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דויד; וישמע דויד ויצא לפניהם׃
ט ופלשתים באו; ויפשטו בעמק רפאים׃
י וישאל דויד באלקים לאמר האעלה על פלשתיים (פלשתים) ונתתם בידי; ויאמר לו ה׳ עלה ונתתים בידך׃
יא ויעלו בבעל פרצים ויכם שם דויד ויאמר דויד פרץ האלקים את אויבי בידי כפרץ מים; על כן קראו שם המקום ההוא בעל פרצים׃
יב ויעזבו שם את אלהיהם; ויאמר דויד וישרפו באש׃
Then the Philistines come for a real war and ה׳ allows him to utterly defeat them, but only if they obey His word.
כיון שיצא היו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואין אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות, אמרו לו ישראל דוד מה אנו עומדים אמר להם מצווה אני מן האלקים שלא לפשוט יד בהן עד שאראה ראשי האילנות מנענעים, (אמרו לו) ואם פושטים אנו יד בהם אנו מתים (אמר להם) מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקדוש ברוך הוא. כיון שתלו עיניהם נענעו האילנות ומיד פשטו יד כמו שכתוב ויעש דוד וגו׳. אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים ראו מה בין דוד לשאול שאול עומד ונשאל באורים ותומים, והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים וברח ואמר לכהן אסוף ידך.
At this point, David’s kingdom is settled. Moab, Amon and Edom were pacified by Saul; he has established relations with the nations to the north, and the Philistines are no longer an existential threat. ספר שמואל should end here:
ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃
But it goes on…
There’s a pair of chapters of תהילים that are relevant here, תהילים א and ב. They are really just one long chapter:
מכדי, האי (תהילים יט:טו) ”יהיו לרצון אמרי פי“—משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינא למימר. מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר שמונה־עשרה ברכות? לימרו מעיקרא! אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמונה־עשרה פרשיות, לפיכך תקינו רבנן לאחר שמונה־עשרה ברכות. הני שמונה־עשרה? תשע־עשרה הוין! ”אשרי האיש“ ו”למה רגשו גוים“ חדא פרשה היא.
כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי; פתח באשרי, דכתיב, ”אשרי האיש“; וסיים באשרי , דכתיב , ”אשרי כל חוסי בו“.
And Radak says they were written in this period of David’s life:
וזה המזמור חִבְּרוֹ וַאֲמָרוֹ דוד בתחילת מלכותו שנתקבצו עליו הגוים, כמו שנאמר (ש״ב ה:יז): וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד. וזה שאמר: למה רגשו, שכל הפלשתים עלו. ורגשו, ענין קיבוץ והמון רב
א אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים;
ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב׃
ב כי אם בתורת ה׳ חפצו; ובתורתו יהגה יומם ולילה׃
ג והיה כעץ שתול על פלגי מים;
אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול; וכל אשר יעשה יצליח׃
ד לא כן הרשעים; כי אם כמץ אשר תדפנו רוח׃
ה על כן לא יקמו רשעים במשפט; וחטאים בעדת צדיקים׃
ו כי יודע ה׳ דרך צדיקים; ודרך רשעים תאבד׃
I will interpret תהילים פרק א according to Rav Dessler, מכתב מאליהו כרך א׳, עמ׳ 81.
אשרי is plural, meaning that the צדיק described here will have every possible happiness. Rashi (and Artscroll) translates אשרי as “praised” but Rav Dessler in context prefers “happy”. The צדיק has to deal with three types of bad people: רשעים, חטאים and לצים. רשעים are מזידים, intentional sinners (as opposed to חטאים who are negligent). You should not associate with such people at all, even to travel with them. חטאים may benefit from your presence; they are presumably teachable but עמידה, staying with them, is dangerous. You are more likely to be influenced by them than they are to be influenced. לצים, cynics, are not so bad but the problem is ישיבה, sitting with them, because by definition it means not being involved with תורה ומצוות.
רבי חנניה בן תרדיון אומר, שניים שהיו יושבין, ואין ביניהן דברי תורה—הרי זה מושב לצים, שנאמר ”ובמושב לצים לא ישב“ (תהילים א:א).
שהכונה כשיושבים אף על פי שעוסקים בתורה כל אחד ואחד לבדו. אבל אין ביניהם שאין מתחברים יחד ללמוד בחברה. ואין זה כ״א שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולמוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחברותו עמו ולפיכך אין ביניהם ד״ת ר״ל שאין לומדים ביחד הרי בודאי לצים יקרא אף על פי שאין פוצה פה ומצפצף.
ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב״ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
א״ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר (תהילים א) כי אם בתורת ה׳ חפצו. לוי ור״ש ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא. סליק ספרא; לוי אמר לייתו [לן] משלי. ר״ש ברבי אמר לייתו [לן] תילים. כפייה ללוי ואייתו תילים. כי מטו הכא ”כי אם בתורת ה׳ חפצו“ פריש רבי ואמר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אמר לוי רבי נתת לנו רשות לעמוד!
Such a person, who spends his time learning and not mocking, will be like a tree planted by a reservoir (this is how we translated פלג in תהילים סה; the pools that fill with water from the rain). He will be fruitful despite the vagaries of life. That is what is meant by אשרי.
All the רשעים, however, will simply dry up and blow away in the wind. In the final judgment, they cannot even stand with the צדיקים.
פרק ב moves from the individual to the national level.
א למה רגשו גוים; ולאמים יהגו ריק׃
ב יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד;
על ה׳ ועל משיחו׃
ג ננתקה את מוסרותימו; ונשליכה ממנו עבתימו׃
ד יושב בשמים ישחק; א־דני ילעג למו׃
ה אז ידבר אלימו באפו; ובחרונו יבהלמו׃
ו ואני נסכתי מלכי; על ציון הר קדשי׃
ז אספרה אל חק; ה׳ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך׃
ח שאל ממני ואתנה גוים נחלתך; ואחזתך אפסי ארץ׃
ט תרעם בשבט ברזל; ככלי יוצר תנפצם׃
י ועתה מלכים השכילו; הוסרו שפטי ארץ׃
יא עבדו את ה׳ ביראה; וגילו ברעדה׃
יב נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו;
אשרי כל חוסי בו׃
David looks at the nations conspiring against him, יהגו ריק, ”thinking empty thoughts“, and נוסדו, from סוד, ”secret“.
Rashi translates רגשו as “gather”, but the midrash derives it from רֶגֶּש, strong feelings or rage; “why are the nations so angry, that they conspire against us”? It seems a little willfully obtuse if we are interpreting this as referring to the Philistines, since it’s obvious why they are angry: David is rebelling against them. But this gives an insight into David’s mindset. Israel should be independent; the Philistines had no right to conquer them in the first place.
הם היו אומרים ננתק מוסרות ישראל וקישורם שקשרו יחד והסכימו להמליך את דוד. לפי שעמדו שבע שנים שלא הסכים כל ישראל עליו להמליכו, ועתה הסכימו עליו כולם, אמרו פלשתים: ננתק מוסרותיהם .
דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט.
But David’s faith in ה׳ is complete. There is nothing to worry about; ה׳ will just laugh at all those puny nations.
א ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה; כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו׃
ב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם; וידעתם כי אני ה׳׃
התעללתי: שחקתי, כמו (במדבר כב:כט) כי התעללת בי.
ה׳ says that He has annointed David, on His ציון, the signpost that everyone is supposed to be looking toward, not attacking.
Then David switches the first person to himself; he has to admit (אספרה אל חק) that G-d Himself has chosen him to lead the world (what we now call מלך המשיח).
Now, if the nations opposed to him have any sense, they will take מוסר (הוסרו) and serve ה׳, but with awe; even in joy they should tremble.
Radak and Ibn Ezra translate נשקו בר as “kiss the son” (בר from the Aramaic); David was just referred to as בני אתה and the other nations should be subservient to him. I don’t know of any other use of בר to mean “son” in Hebrew, and I prefer Metzudot’s understanding, “we shall yearn for purity”:
חמדו בר לבב לקבל מלכותו בתם לבב לא ברמיה.
Which brings us back to the beginning of this double perek and אשרי כל חוסי בו.