The other two תהילים attributed to Moshe that do not fit into the model of תהילים of the משכן are תהילים פרק צב and תהילים פרק צד. To understand those, I would use an interesting hypothesis of Rav Yaakov Kaminetsky. He is trying to understand what תהילים פרק צב,‎ מזמור שיר ליום השבת has to do with שבת. There is no mention of שבת in the whole perek. He goes back to the time when Moshe initially tells Pharaoh to "let my people go". Pharaoh refuses and makes things worse: <blockquote lang=he><p><b>ו</b> ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שטריו לאמר׃ <b>ז</b> לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם; הם ילכו וקששו להם תבן׃ <b>ח</b> ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו; כי נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לאלקינו׃ <b>ט</b> תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה; ואל ישעו בדברי שקר׃</p> <footer class=source>שמות פרק ה</footer></blockquote> What does אל ישעו בדברי שקר mean? {:he} ><em>ואל ישעו בדברי שקר</em>: ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה. ודומה לו (תהילים קיט:קיז) ואשעה בחקיך תמיד...ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד:ד) וַיִּשַׁע ה׳ אֶל הֶבֶל וגו׳, (בראשית ד:ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ”ואל ישעו *אל* דברי שקר“ או ”לדברי שקר“...ולא מצאתי שמוש של בי״ת סמוכה לאחריהם. --רש״י, שמות ה:ט ישעו is from the same root as שעה, meaning to "spend time". The midrash connects it to שַׁעֲשׁוּעַ, "pastime", and specifically to the well-known pasuk: <blockquote lang=he><p>לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:צב </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>תכבד העבודה על האנשים</em>: מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב״ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת. אמר להן פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו׳, אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת. </p> <footer class=source>שמות רבה ה:יח</footer></blockquote> Rav Kamenetsky speculates on these מגילות. There is a midrash that Moshe, when he was still a young man growing up as an Egyptian prince, invented the weekend: <blockquote lang=he><p><em>[וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו] וירא בסבלותם</em>: ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.</p> <footer class=source>שמות רבה א:כח </footer></blockquote> {:he} >הנה לא מצינו בשום מקום מה היו מגילות אלו ומה עלה בסופן. > ועלה בדעתי לומר, דהנה אם נדייק במזמור שיר ליום השבת (תהילים צב) נראה שלא נמצא שם שום זכר ליום השבת. ואדרבה בסוף המזמור (פסוק טז) ביאר לנו שתכלית כוונת המזמור הוא ”להגיד כי ישר ה׳ [הנהו] ולא עולתה בו“, א״כ אין זו כוונת השבת. > ונראה שמזמור זה היה אחד מהמגילות שהשתעשעו בהן ביום השבת במצרים, והינו אחר שפרעה הסכים לבקשתו של משה שיתן לישראל יום מנוחה, ובחר לו משה את יום השבת, סידר משה שיתאספו בני ישראל וישתעשעו במגילותיהן, אבל אחר שבא משה לפרעה שישלח את בני ישראל גזר עליהם שיעשו עבודתם גם בשבת כדי שלא יוכלו להשתעשע במגילותיהם. --אמת ליעקב, שמות ה:ט So Moshe composed this perek for בני ישראל during שעבוד מצרים. {:he} ><b>א</b> מזמור שיר ליום השבת׃<br/> <b>ב</b> טוב להדות לה׳; ולזמר לשמך עליון׃<br/> <b>ג</b> להגיד בבקר חסדך; ואמונתך בלילות׃<br/> <b>ד</b> עלי עשור ועלי נבל; עלי הגיון בכנור׃ --תהילים פרק צב In this reading, מזמור שיר ליום השבת is literally true; it was a song <em>for</em> שבת, their only day of rest. And it doesn't talk about the halachic שבת since that wasn't relevant then; it's all about hope. "Things get better". The Jews needed that in the depths of their slavery. "To tell of your mercy in the morning", in bright sunny times, but also "of your faithfulness at night"; even when things are dark and חסד is not visible, ה׳ keeps the faith and will save them. {:he} ><em>להגיד בבקר חסדך</em>: שהוא עת יתגלה ה' בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו. > <em>ואמונתך בלילות</em>: עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ"ז תשאר אמונתך. --מלבי"ם, תהילים צב:ג {:he} ><b>ה</b> כי שמחתני ה׳ בפעלך; במעשי ידיך ארנן׃<br/> <b>ו</b> מה גדלו מעשיך ה׳; מאד עמקו מחשבתיך׃ --תהילים פרק צב The question is, what is there to celebrate, שמחתני ה׳ בפעלך? Even if they had one day off a week, the rest of their lives was עבודת פרך, back-breaking work. Moshe tells them they aren't looking at the big picture: {:he} > איש בער לא ידע; וכסיל לא יבין את זאת׃ --תהילים צב:ז {:he} ><em>בער לא ידע, וכסיל לא יבין</em>: יש הבדל בין בער ובין כסיל, שהבער הוא אדם הבהמי ומשתתף עם (שמות כב:ד) וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה, אבל הכסיל יהיה לפעמים בעל דעה גדול...רק שאינו הולך בחקי החכמה מפני תאותו ורשעו, ויש הבדל בין ידיעה והבנה שהידיעה הוא בדבר המושג ע״י החוש או מושכלות ראשונות, והבינה הוא ע״י מופתי השכל, והכסיל יודע דברים שיושגו מן המאוחר אל הקודם ע״י הבחינה והנסיון, רק אינו רוצה להשתמש במופתי התבונה להבין גם בשכלו, והבער לא ידע אף דבר המושג בחוש. --מלבי"ם, באור המילות, תהילים צב:ז בני ישראל as slaves were in a state of איש בער, "brutish man". They needed to learn to go beyond mere survival to appreciate מה גדלו מעשיך ה׳.‎ שבת helped them do that. <blockquote lang=he><p>ואחרי העיון נראה לי שמכיון שמצינו שמזמור שיר ליום השבת משה רבינו אמרו כמש״כ רש״י במסכת בבא בתרא...א״כ יש לומר דמזמור זה היה א׳ מהמגילות הדן בענין של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, ואימתי עמדה שאלה זו בכל תקפה, כמובן אי אחרי שראו בני ישראל בעניהם את ענני הכבוד סביבם ובכל פעם שהיו חטאין שהיה בא תיכף העונש אז לא היה מקום לשאלה זו, ועל כרחך בשעה שהיו בני ישראל במצרים והיו רואין בעיניהם כי צדיקים הם לעומת המצרים וסוף דבר המצרים משתעבדים בהם, ואז אדון הנביאים נזדקק לשאלה זה. </p> <footer class=source>אמת ליעקב, שמות ה:ט</footer></blockquote> It's the big question of Jewish philosophy: theodicy, צדיק ורע לו. {:he} ><b>ח</b> בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און; להשמדם עדי עד׃<br/> <b>ט</b> ואתה מרום לעלם ה׳׃<br/> <b>י</b> כי הנה איביך ה׳ כי הנה איביך יאבדו;<br/> יתפרדו כל פעלי און׃<br/> <b>יא</b> ותרם כראים קרני; בלתי בשמן רענן׃<br/> <b>יב</b> ותבט עיני בשורי;<br/> בקמים עלי מרעים תשמענה אזני׃ --תהילים פרק צב He gives the standard answer of ספר תהילים: you need to take a longer view. גם זו לטובה. It will get better. This isn't really an *answer* to the question of why bad things happen to good people, but it is an *approach*, a way to deal with the reality of suffering and of continuing to live with not knowing why. That is the essence of Rav Kaminetzky's argument that this perek is one of the מגילות that בני ישראל had during the dark years of slavery. When those מגילות were taken away (אל ישעו בדברי שקר), the people lost all hope. {:he} >וידבר משה כן אל בני ישראל; ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה׃ --שמות ו:ט The perek says, don't lose hope. ה׳ is ישר, and לא עולתה בו. The wicked are פרח כמו עשב, bloom and wither, but the righteous are like trees that take a long time to flourish but will live for years. {:he} ><b>יג</b> צדיק כתמר יפרח; כארז בלבנון ישגה׃<br/> <b>יד</b> שתולים בבית ה׳; בחצרות אלקינו יפריחו׃<br/> <b>טו</b> עוד ינובון בשיבה; דשנים ורעננים יהיו׃<br/> <b>טז</b> להגיד כי ישר ה׳; צורי ולא עלתה (עולתה) בו׃ --תהילים פרק צב We have taken that מגילה of צדיק ורע לו, and say it every שבת, because we are in a similar position to those slaves. We see injustice in the world and ask, "Where is G-d?" And the answer is, גם זו לטובה. It will get better, לעתיד לבוא. {:he} >בשבת היו אומרים (תהילים צב), מזמור שיר ליום השבת: מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים. --משנה תמיד ז:ד ---- There is one other "Moshe Psalm" that deals with צדיק ורע לו, but it is a much more brutal perek. It looks at ה׳ wreaking vengeance on evildoers: {:he} ><b>א</b> א־ל נקמות ה׳; א־ל נקמות הופיע׃<br/> <b>ב</b> הנשא שפט הארץ; השב גמול על גאים׃<br/> <b>ג</b> עד מתי רשעים ה׳; עד מתי רשעים יעלזו׃ --תהילים פרק צד This is a call for vengeance against גאים and רשעים. Later, their sins will be described as עמך ה׳ ידכאו; ונחלתך יענו, implying that these רשעים are not עמך, they are non-Jews. This certainly goes with the model that this perek was one of those that gave hope to בני ישראל during the Egyptian slavery. Only ה׳ can legitimately have גאווה; those who pretend to it, the גאים, will be destroyed: {:he} >אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ ויאמרו לאמר; אשירה לה׳ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים׃ --שמות טו:א These גאים talk a good game: {:he} >יביעו ידברו עתק; יתאמרו כל פעלי און׃ --תהילים צד:ד The form התאמר (literally, "to speak of oneself") appears elsewhere in תנ״ך. {:he .lines} ><b>יז</b> את ה׳ האמרת היום; להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו׃ <b>יח</b> וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך; ולשמר כל מצותיו׃ --דברים פרק כו Ramban says it also appears as התעמר: {:he} >והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף; לא תתעמר בה תחת אשר עניתה׃ --דברים כא:יד {:he} >כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו; ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך׃ --דברים כד:ז {:he} >והנראה בעיני לפי פשוטו כי ”לא תתעמר“ הוא כמו ”לא תתאמר“ מלשון ”יתאמרו כל פועלי און“ וכן ”את ה' האמרת היום“ וכן (ישעיהו סא:ו) וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות וגדולה: הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלקים; הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה; וכולם נגזרו מן (ישעיהו יז:ו) בְּרֹאשׁ אָמִיר. יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה. וכן יקראו בערבי האדון ”אמיר“. ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון. --רמב"ן, דברים כא:יד Presumably, that's the same word as "emir" as in the "United Arab Emirates". The פעלי און are acting as emirs over us. {:he} ><b>ה</b> עמך ה׳ ידכאו; ונחלתך יענו׃<br/> <b>ו</b> אלמנה וגר יהרגו; ויתומים ירצחו׃<br/> <b>ז</b> ויאמרו לא יראה י־ה; ולא יבין אלקי יעקב׃ --תהילים פרק צד After describing the גאים, Moshe changes his subject: {:he} ><b>ח</b> בינו בערים בעם; וכסילים מתי תשכילו׃<br/> <b>ט</b> הנטע אזן הלא ישמע; אם יצר עין הלא יביט׃<br/> <b>י</b> היסר גוים הלא יוכיח; המלמד אדם דעת׃<br/> <b>יא</b> ה׳ ידע מחשבות אדם; כי המה הבל׃ --תהילים פרק צד Even though the רשעים are not Jews, he addresses בערים בעם, you brutes among the people. You are the ones who are calling on the G-d of Vengeance to manifest, א־ל נקמות הופיע, but that's not how things work. The words are very similar to the previous perek we looked at: {:he} >איש בער לא ידע; וכסיל לא יבין את זאת׃ --תהילים צב׃ז And in fact this perek and מזמור שיר ליום השבת share many expressions. They clearly are meant to be a pair. {:he} > | מזמור שיר ליום השבת | א-ל נקמות | |----------------------|------------| |בפרח *רשעים* כמו עשב ויציצו *כל פעלי און* להשמדם עדי עד | עד מתי *רשעים* ה' עד מתי רשעים יעלזו. יתאמרו *כל פעלי און* | | איש *בער* לא ידע *וכסיל* לא *יבין* את זאת | *בינו* *בערים* בעם *וכסילים* מתי תשכילו | | ותבט *עיני* בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה *אזני* | הנטע *אזן* הלא ישמע אם יצר *עין* הלא יביט | | *בקמים* עלי *מרעים* | מי *יקום* לי עם *מרעים* | --מותאם מ־אברהם ישראל שריר, [_א-ל נקמות הופיע_](https://www.daat.ac.il/daat/tanach/emet/el-2.htm) There is a subtle shift from the rhetorical questions (the ones the fool does not understand) to a simple statement. Koren translates: {:.lines} ><b>9</b> He That planted the ear, shall He not hear? He That formed the eye, shall He not see? <b>10</b> He That chastises nations, shall he not correct? He That teaches man knowledge? --Psalms 94, Koren translation That last phrase, המלמד אדם דעת, is translated as another rhetorical question with the end of the question elided, and that is implied by the ניקוד; a פתח־ה before a letter with a שוא where that letter does not have a דגש is a [ה"א השאלה](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%22%D7%90_%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94), indicating a question: הַמְלַמֵּד. But it could be read (if there were a דגש in the מ:‎ הַמְּלַמֵּד) as a [ה"א הידיעה](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%22%D7%90_%D7%94%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%94), a statement of identity. ה׳ is He Who teaches man knowledge. It's no longer a question but a statement of fact: there is something to learn here. {:he} ><b>יב</b> אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה; ומתורתך תלמדנו׃<br/> <b>יג</b> להשקיט לו מימי רע עד יכרה לרשע שחת׃<br/> <b>יד</b> כי לא יטש ה׳ עמו; ונחלתו לא יעזב׃<br/> <b>טו</b> כי עד צדק ישוב משפט; ואחריו כל ישרי לב׃ --תהילים פרק צד The line about אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה is very similar to one from איוב: {:he} >הנה אשרי אנוש יוכחנו אלו־ה; ומוסר שדי אל תמאס׃ --איוב ה:יז But here it makes clear *why* someone who experiences יסורים is אשרי, happy. It is because מתורתך תלמדנו: happy is the one who experiences pain and learns from it, who sees in that pain an aspect of Torah. {:he} >אלו הם יסורין של אהבה? כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: ”אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה ומתורתך תלמדנו“. --ברכות ה,א The force of אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה; ומתורתך תלמדנו is that יסורים come to teach a lesson, and happy is the one who can see that: "Happy is the one whom ה׳ chastises and learns from Your Torah". It's a slightly different approach from the גם זו לטובה above. The lesson of יסורין של אהבה is not that it will be OK in the end, but that these difficult times are actually inherently good. It is the suffering that is beneficial (a trivial example is getting enough exercise). Moshe is also making another point. The perek starts with a call for vengeance, but that shouldn't be the goal. We should call on ה׳ to bring משפט that leads to צדק , not נקמה. Moshe then calls on the people to join him as he faces these מרעים: {:he} ><b>טז</b> מי יקום לי עם מרעים; מי יתיצב לי עם פעלי און׃<br/> <b>יז</b> לולי ה׳ עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי׃<br/> <b>יח</b> אם אמרתי מטה רגלי; חסדך ה׳ יסעדני׃<br/> <b>יט</b> ברב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי׃ --תהילים פרק צד So this perek is one of the מגילות that Pharaoh said, אל ישעו בדברי שקר. But these are not דברי שקר; in the end, ה׳ will not let those who pervert justice prevail. {:he} ><b>כ</b> היחברך כסא הוות; יצר עמל עלי חק׃<br/> <b>כא</b> יגודו על נפש צדיק; ודם נקי ירשיעו׃<br/> <b>כב</b> ויהי ה׳ לי למשגב; ואלקי לצור מחסי׃<br/> <b>כג</b> וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם;<br/> יצמיתם ה׳ אלקינו׃ --תהילים פרק צד The perek ends with a call that ה׳ make the רשעים pay for their sins, and וברעתם יצמיתם, "annihilate them through their own wickedness". It's a negative way to end a perek (compare the positive להגיד כי ישר ה׳ above). It's so negative, that when we use this as the psalm for Wednesday: {:he} >ברביעי היו אומרים ”א־ל נקמות ה' א־ל נקמות הופיע וגו'“. --משנה תמיד ז:ד We add the first psukim of the next perek: {:he .lines} ><b>א</b> לכו נרננה לה׳; נריעה לצור ישענו׃ <b>ב</b> נקדמה פניו בתודה; בזמרות נריע לו׃ <b>ג</b> כי א־ל גדול ה׳; ומלך גדול על כל אלהים׃ --תהילים פרק צה Why say this perek on Wednesday? {:he} >ברביעי היו אומרים:”א־ל נקמות ה׳“, על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן. --ראש השנה לא,א But I think there is another reason. If שבת is מעין עולם הבא, then Wednesday is as far from that, and as stuck in עולם הזה, as it is possible to get. Just like בני ישראל needed a reminder of ה׳'s ultimate justice on שבת, they needed some hope and redirection in the middle of the week, when things were at their worst. They were thinking of revenge: א־ל נקמות ה׳; א־ל נקמות הופיע. Moshe taught them to look instead for justice: כי עד צדק ישוב משפט.  --[Reader's Digest](https://www.rd.com/list/hump-day-memes/)  --[Jewish Magnet--Hang In There Shabbos is Coming](https://scribblescrafts.com/product/jewish-magnet-hang-in-there-shabbos-is-coming/) It's a lesson we need in the Wednesdays of our lives as well.