We’ve spent a lot of time looking at David’s mindset as presented in ספר תהילים. Now we’re going to pull the camera back out of his head and return to the narrative. He is on the run from his son, and the כהנים have brought the ארון out of Jerusalem to him. He said (שמואל ב טו:כה-כו) השב את ארון האלקים העיר; אם אמצא חן בעיני ה׳ והשבני והראני אתו ואת נוהו׃ ואם כה יאמר לא חפצתי בך; הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו׃
Then he continues:
כז ויאמר המלך אל צדוק הכהן הרואה אתה שבה העיר בשלום; ואחימעץ בנך ויהונתן בן אביתר שני בניכם אתכם׃
כח ראו אנכי מתמהמה בעברות (בערבות) המדבר עד בוא דבר מעמכם להגיד לי׃
כט וישב צדוק ואביתר את ארון האלקים ירושלם; וישבו שם׃
ויאמר המלך אל צדוק הכהן הֲרוֹאֶה אַתָּה is a question to צדוק; the חטף-פתח under the הא is always a הא השאלה; as Cain asks ה׳ (בראשית ד:ט), הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? What is he asking? Rashi understands that David is asking צדוק's advice:
הרואה אתה? אם רואה אתה שעצה נכונה היא, שוב העיר וגו׳.
But חז״ל saw something more subtle. There are two “כהנים גדולים” with David now, אביתר and צדוק. The “real” כהן גדול is אביתר; he is the one who escaped the destruction of Nov, who brought the אפוד to David when he was on the run from Saul. He is the descendant of Eli, the כהן גדול who figured so prominently in the beginning of ספר שמואל. But there is a curse hanging over that family:
כז ויבא איש אלקים אל עלי; ויאמר אליו כה אמר ה׳ הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה׃ כח ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני; ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל׃ כט למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון; ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי׃ ל לכן נאם ה׳ אלקי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם; ועתה נאם ה׳ חלילה לי כי מכבדי אכבד ובזי יקלו׃ לא הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרע בית אביך מהיות זקן בביתך׃ …לה והקימתי לי כהן נאמן כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים׃ לו והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם; ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם׃
Now, this won’t actually be fulfilled until Shlomo’s reign:
כו ולאביתר הכהן אמר המלך ענתת לך על שדיך כי איש מות אתה; וביום הזה לא אמיתך כי נשאת את ארון אדנ־י ה׳ לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי׃ כז ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה׳ למלא את דבר ה׳ אשר דבר על בית עלי בשלה׃
But there was a hint here that אביתר has fallen out of favor, and that צדוק would be the כהן גדול in the בית המקדש. ויאמר המלך אל צדוק הכהן הֲרוֹאֶה אַתָּה is David asking, “You, צדוק, saw? Then you should go back with the ארון”.
כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו אביתר ולא עלתה לו.
רבותינו ז״ל קבלו כי באותו היום נסתלק אביתר מכהונה גדולה והכניסו צדוק תחתיו שנאמר ”ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלקים העיר“ ולמה נסתלק באותו היום? כי שאל באורים ותומים ולא נענה וצדוק שאל ונענה…וכיון שראה דוד שנסתלקה רוח הקדש מאביתר ידע שהגיע זמן הקללה שקלל הקב״ה זרע עלי…אבל לא נמשח צדוק לכהן גדול עדין אלא שנתמנה לכהן גדול עד יום מלוך שלמה שמשחוהו.
והיתה התשובה של האורים ותומים, ”שובה העיר בשלום“, שאותיות אלה בלטו מן האורים ותומים.
Malbim reads the pasuk as: David said to Tzadok the Priest, “You are the one who sees that the Urim veTumim say, ‘Return to the city in peace’? Therefore, you are the one to bring the ark back, and arrange for your sons to keep me informed”.
And when the ארון is brought back to Jerusalem, David breaks down:
ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה וראש לו חפוי והוא הלך יחף; וכל העם אשר אתו חפו איש ראשו ועלו עלה ובכה׃
This is the first time David is crying. Before, the people were crying but David maintained his composure:
וכל הארץ בוכים קול גדול וכל העם עברים; והמלך עבר בנחל קדרון וכל העם עברים על פני דרך את המדבר׃
He’s crying here because he is on top of הר הזיתים, and can look back at the place of the בית המקדש that is now lost to him forever:
ודוד עולה אחרי נפרד מארון אלקים, והגיע להר הזיתים, ששם יפרד מעיר האלקים התחיל לבכות וחפה ראשו וחלץ מנעליו כאבל.
במעלה הזיתים: כתרגום ”במסקנא דטור זיתיא“ ועלה שם להשתחוות לה׳ משם כי מהר הזיתים יראה אדם מקום בית המקדש…כי מהר הזיתים היה רואה האהל שהיה בו הארון.
And then he realizes that no matter how awful things look, they can always get worse:
ודוד הגיד לאמר אחיתפל בקשרים עם אבשלום; ויאמר דוד סכל נא את עצת אחיתפל ה׳׃
Rashi says there is a missing subject and a missing “to” in that sentence:
ודוד הגיד: ולדוד הגיד המגיד.
But Malbim takes the sentence literally:
ואז שם על לבו שלא בא אחיתופל עמו והבין שהוא עם אבשלום, ויגד דוד זאת לעבדיו.
This is David’s lowest point. He may have lost the מלכות and the בית המקדש, but with Avshalom leading this rebellion, he still had some hope.
אף כן דוד כיון שאמר לו הקב״ה (שמואל ב יב:יא) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, היה עצב. אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום, הוא שמח.
But now he realizes that Achitophel has turned against him. David is putting everything together; everything for the past 25 years has been building to this point. Achitophel is seeking revenge for Bat Sheva, and he will only be satisfied with David’s death.
א ויאמר אחיתפל אל אבשלום; אבחרה נא שנים עשר אלף איש ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה׃
ב ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים והחרדתי אתו ונס כל העם אשר אתו; והכיתי את המלך לבדו׃
And that is the moment that Providence comes riding out of the west:
ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים; והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו׃
אשר ישתחוה שם לאלקים: אשר היה רגיל להשתחות שם כשהיה בא לירושלים, היה רואה משם את האהל שהארון בתוכו, והיה משתחוה.
Who is חושי הארכי? We haven’t seen him before, but he is named (in the list of David’s administration) as parallel to Achitophel:
וַאֲחִיתֹפֶל יוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ׃
We’ve seen messengers with torn clothes and dirty faces before, and it doesn’t presage good news:
יא וארון אלקים נלקח; ושני בני עלי מתו חפני ופינחס׃
יב וירץ איש בנימן מהמערכה ויבא שלה ביום ההוא; ומדיו קרעים ואדמה על ראשו׃
יג ויבוא והנה עלי ישב על הכסא יך (יד) דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלקים; והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר׃
The text doesn’t tell us what Chushai tells David, but David responds with a plan:
לג ויאמר לו דוד; אם עברת אתי והית עלי למשא׃
לד ואם העיר תשוב ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך; והפרתה לי את עצת אחיתפל׃
לה והלוא עמך שם צדוק ואביתר הכהנים; והיה כל הדבר אשר תשמע מבית המלך תגיד לצדוק ולאביתר הכהנים׃
לו הנה שם עמם שני בניהם אחימעץ לצדוק ויהונתן לאביתר; ושלחתם בידם אלי כל דבר אשר תשמעו׃
לז ויבא חושי רעה דוד העיר; ואבשלום יבוא ירושלם׃
עבד אביך ואני מאז: כמו ואני עבד אביך מאז ומקרא מסורס הוא.
אפשר שהמקרא כתוב על דרך סרוס כדי לבטא את סערת רוחו וגמגומו של הדובר.
David now has the pieces in place to create a counter-conspiracy. We get the sense that he does not want to fight, but to work surreptitiously to undermine Avshalom. חז״ל look at this and reconstruct Chushai’s conversation with David:
ואמר רב יהודה אמר רב: בקש דוד לעבוד ע״ז שנאמר (שמואל ב טו:לב) ”ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים“, ואין ראש אלא ע״ז שנאמר (דניאל ב:לב) הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב. (שמואל ב טו:לב) ”והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו“. אמר לו לדוד: יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע״ז? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו, מוטב יעבוד ע״ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. אמר: מאי טעמא קנסיבת יפת תואר? א״ל: יפת תואר רחמנא שרייה! א״ל: לא דרשת סמוכין דסמיך ליה? (דברים כא:יח) ”כי יהיה לאיש בן סורר ומורה“; כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.
יאמרו מלך שכמותי: חסיד שכמותי הרגו בנו ויהו מתרעמין על מדותיו של הקב״ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיא.
מוטב אעבוד ע״ז: ואחלל את השם אני לבדי ולא יחללו [אותו] כל העם.
This civil war is a חילול ה׳. Better that I worship idols and deserve to die, than to let that happen. It is very hard to understand. The Maharal, uncharacteristically, takes this aggadah literally:
בקש לעבוד לע״ז. פ׳ להשתחות לע״ז אבל ליבו לשמים כדי שלא יתחלל שם שמים עליו. לכן רצה להראות לבריות שהוא חוטא. ואמר לו חושי הארכי מלך כמותך ישתחוה, ר״ל אע״ג דודאי אין כונתך לעבוד ע״ז, מ״מ חלול שם שמים בדבר שיהיה גדול כמותך משתחוה לע״ז…הכל יודעים כי דבר זה [בן סורר ומורה מאשת יפת תואר] גורם ואם כן אין כאן חולל שם שמים.
But the Maharsha looks at this differently, taking the aggadah seriously but not literally. בקש לעבוד ע״ז doesn’t mean worshipping idols. We’ve seen David explicitly “עובד ע״ז” before:
ועתה ישמע נא אדני המלך את דברי עבדו; אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה ואם בני האדם ארורים הם לפני ה׳ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבד אלהים אחרים׃
שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א־לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה שנא׳ (ויקרא כה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. וכל שאינו דר בארץ אין לו א־לוה? אלא לומר לך כל הדר בחו״ל כאילו עובד עבודה זרה וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך כל הדר בחו״ל כאילו עובד עבודה זרה.
לעבוד עבודת כוכבים כו׳: …דהיינו לילך ולברוח מפני בנו מא״י לחו״ל דה״ל כעובד עבודת כוכבים כמ״ש דוד בהיותו בורח מפני שאול…וא״ל חושי מלך שכמותך כו׳. אף שכבר היית בורח מפני שאול לחו״ל שלא היית עדיין מלך ומפני פקוח נפש שלא יהרגך שאול, אבל אתה מלך שכמותך כו׳. וא״ל מלך שכמותי יהרגנו בנו. מוטב שאברח לח״ל דהוי כעובד עבודת כוכבים ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.
David says, better I should abandon ארץ ישראל rather than create the חילול ה׳ that a war would create. Chushai argues that running away would be an even worse חילול ה׳. You can’t give up on your people! Then the gemara brings up the סמיכות דברים and that somehow convinces David to not give up. I want to develop this, though I could not find any מפרשים who deal with this. This will have to be my analysis. What does דרישת סמוכין mean here?
יא וראית בשביה אשת יפת תאר; וחשקת בה ולקחת לך לאשה׃…
טו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה; והיה הבן הבכר לשניאה׃ טז והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר׃…
יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃
There’s no חלול ה׳ in this civil war. Everyone knows what happened. Avshalom feels he’s the eldest and deserves to be crown prince, but you picked the child of Bat Sheva instead. And no one thinks you are a perfect צדיק. Everyone knows you took Avshalom’s mother as a יפת תואר, which the Torah permits only (קידושין כא,ב) כנגד יצר הרע. And everyone knows how you took Bat Sheva; (סנהדרין קז,א) ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו רעב ומרעיבו שבע.
Effectively he’s saying the חלול ה׳ happened already. You weren’t דורש סמוכין because you missed the middle step. Running away will only make things worse.
But still, that doesn’t seem very encouraging. Chushai is saying: David, you were already מחלל שם שמים; there’s no point in making it worse! Thanks a lot. “Rashi” on דברי הימים cites an aggadah that Chushai was more positive than that:
וחושי הארכי רע המלך:…מדרש רבה כשחטא דוד בבת שבע שאל לחושי הארכי אם ישוב בתשובה אם יקבלנו הקדוש ברוך הוא בתשובה לתת לו ארוכה לחטאו ואמר לו כן.
Where does that come from? Let’s start with the whole idea of דרישת סמוכין, that we can learn something from the proximity of one text to another.
דאמר רבי יוחנן: סמוכין מן התורה מנין? שנאמר (תהלים קיא:ח): סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר.
ז מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט; נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו׃
ח סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם; עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר׃
ט פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ;
קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ׃
י רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם;
תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃
Chushai is aggadically telling David, don’t give up. Look at what you yourself have said. These are your words. סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם. Consequences follow; one thing leads to another, but ה׳ has a plan: עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר; there is truth and justice in the world. פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ—you don’t need to give up.
And more, to get a little chassidish, we can take the סמוכין further:
כא:יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃…
כא:כב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת; ותלית אתו על עץ׃…
כב:א לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם; השב תשיבם לאחיך׃ כב:ב ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו׃…
After the בן סורר ומורה comes the חטא משפט מות והומת and תלית אתו על עץ. Justice will be served and Avshalom will be hanged. And then the law of השבת אבדה. The Sfas Emes takes this metaphorically:
דהנה חז״ל כתבו כי זכה הצדיק, נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע. ומסתמא כן הוא גם בעוה״ז שהרשע בעונותיו מאבד זכיותיו. וכל המעש״ט שעשה הכל נוטל הצדיק. ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא ע״פ עבודתו. והוא שזכה לחלק הרשע. אך האדם צריך להשים לב ע״ז ולחזור החלק לבעליו והיה עמך עד דרוש אחיך כי כששב הרשע בתשובה יחזירנו לו. וכ׳ השב תשיבם פי׳ שע״י שהצדיק מרגיש שאין זה ע״פ עבודתו, עי״ז חוזר בתשובה. וע״י התשובה זו מתעורר גם הרשע לבוא להירהור תשובה.
השבת אבדה means that we have a responsibility to bring others to תשובה. That is why חושי הארכי could tell David that יקבלנו הקדוש ברוך הוא בתשובה, לתת לו ארוכה. And more, the mitzvah of השבת אבדה applies as it were to הקב״ה Himself:
”שה“ דכתבה בפרשת אבדה לכ״ע קשיא, דלא איצטריך ליה. וע״ז…אומר (תהלים קיט:קעו) תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד; בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ. ר״ל כשה האובד האמור בפרשת אבדה דלא איצטריך ליה בקרא, אבל הוא רמוז על ישראל הנקראים ”שה פזורה“, והם המה שה דאבדה שבתורה שהש״י ב״ה הוא בעליו של אותו השה, ומבקשו להוציא מאבדתו מן הגלות.
דרישת סמוכין teaches us that even as the consequences of our actions may lead to יסורין, תשובה is always possible and ה׳ is waiting עד דרש אחיך אתו.
The pieces are now in place. ואבשלום יבוא ירושלם with his own plans, and we will see how they work out.