After relating the story of David’s family, we return to the kingdom of Israel:
ו ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד; ואבנר היה מתחזק בבית שאול׃
ז ולשאול פלגש ושמה רצפה בת איה; ויאמר אל אבנר מדוע באתה אל פילגש אבי׃
ח ויחר לאבנר מאד על דברי איש בשת ויאמר הראש כלב אנכי אשר ליהודה היום אעשה חסד עם בית שאול אביך אל אחיו ואל מרעהו ולא המציתך ביד דוד; ותפקד עלי עון האשה היום׃
Avner is the one who put Ishboshet on the throne:
ח ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת בן שאול ויעברהו מחנים׃
ט וימלכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל; ועל אפרים ועל בנימן ועל ישראל כלה׃
And the text emphasizes that Avner is the one fighting for Israel (in a losing battle):
ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד; ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים׃
Then we come onto the dialog that starts with ויאמר אל אבנר, ”and he said to Avner“. We don’t know who said it, until we get to the end of the quote, פילגש אבי. So it’s obviously Ishboshet. Leaving out his name seems to be a literary technique: it gives the sense of the camera coming in from around the corner , when we hear a heated argument but don’t know who is involved. We are surprised to find Ishboshet arguing with his chief of staff, the one who made him who he is. And the text continues to omit his name:
ולא יכל עוד להשיב את אבנר דבר מיראתו אתו׃
Ishboshet is hardly ever seen as the subject of a sentence. It just emphasizes his passivity.
ספר הכתוב שבהיות
המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד,
ובהיות אבנר מתחזק בבית שאול ולוחם מלחמותיו,
ר״ל שהיה מחזיק ידי איש־בשת בעבור שאול אביו
ולהתמיד בית שאול וכבודו. היה מסכלות איש־בשת
שבזמן שהיה יותר צריך לאבנר אז חזר עליו בדברי
חרפה.
I want to talk about what Ishboshet’s accusation means.לבא אל פילגש המלך is a big deal:
א כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם—שנאמר (דברים יז:טו) ”שום תשים עליך מלך“ , שתהיה אימתו עליך. אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כיסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישו; וכשהוא מת, כולן נשרפין לפניו.
ב וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו, אלא מלך אחר; לפיכך אבישג הייתה מותרת לשלמה, ואסורה לאדונייה. [ב] אבל אשתו של מלך, אינה נבעלת לאחר לעולם: אפילו המלך, אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר.
שמן הדין (סנהדרין כב,א) פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך.
It is how Avshalom declares that he has rebelled and taken over from his father:
כ ויאמר אבשלום אל אחיתפל; הבו לכם עצה מה נעשה׃
כא ויאמר אחיתפל אל אבשלם בוא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך׃
כב ויטו לאבשלום האהל על הגג; ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל׃
And that is the subtext of the battle between Adoniah and Solomon:
יג ויבא אדניהו בן חגית אל בת שבע אם שלמה ותאמר השלום באך; ויאמר שלום׃
יד ויאמר דבר לי אליך; ותאמר דבר׃
טו ויאמר את ידעת כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל פניהם למלך; ותסב המלוכה ותהי לאחי כי מה׳ היתה לו׃
טז ועתה שאלה אחת אנכי שאל מאתך אל תשבי את פני; ותאמר אליו דבר׃
יז ויאמר אמרי נא לשלמה המלך כי לא ישיב את פניך; ויתן לי את אבישג השונמית לאשה׃
יח ותאמר בת שבע טוב; אנכי אדבר עליך אל המלך׃
יט ותבא בת שבע אל המלך שלמה לדבר לו על אדניהו; ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו׃
כ ותאמר שאלה אחת קטנה אנכי שאלת מאתך אל תשב את פני; ויאמר לה המלך שאלי אמי כי לא אשיב את פניך׃
כא ותאמר יתן את אבישג השנמית לאדניהו אחיך לאשה׃
כב ויען המלך שלמה ויאמר לאמו ולמה את שאלת את אבישג השנמית לאדניהו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני; ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה׃
כג וישבע המלך שלמה בה׳ לאמר; כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף כי בנפשו דבר אדניהו את הדבר הזה׃
כד ועתה חי ה׳ אשר הכינני ויושיביני (ויושיבני) על כסא דוד אבי ואשר עשה לי בית כאשר דבר; כי היום יומת אדניהו׃
כה וישלח המלך שלמה ביד בניהו בן יהוידע; ויפגע בו וימת׃
And this helps explain a very odd incident in Jacob’s life:
ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל;
ויהיו בני יעקב שנים עשר׃
What’s wrong with this pasuk? From a דרש perspective, there’s no way a צדיק like ראובן would commit a crime like incest and adultery. So the gemara explains that after Rachel died, Jacob made Bilhah his primary wife (putting his bed in her tent) and Reuven defended his mother, Leah’s, honor by moving it to her tent:
מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה.
But even from a פשט perpective, it cannot be taken literally. Reuven could not have slept with פילגש אביו, since Jacob did not have a פילגש:
ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה; ויבא אליה יעקב׃
The שפחות are never called פלגשים anywhere in the Torah, except here. So however we understand what actually happened, פילגש אביו is figurative. What he did was seen as sleeping with his father’s concubine, מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. It was an assertion of control, of leadership. Which is why his punishment is to lose that leadership. He is blamed for being impulsive (פחז כמים), taking what he could have had if he had only waited:
ג ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז׃ ד פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך; אז חללת יצועי עלה׃
יתר עז: במלכות, כמו (ש״א ב י) ויתן עז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה
פחז כמים: הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך
אל תותר: .אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך.
Which explains an interesting gap in our story. Did Avner actually do anything wrong? Did he sleep with רצפה?
והכתוב לא זכר אם היה זה אמת ששכב אבנר עם
רצפה אם לא, אבל אמר ”ותפקוד עלי את עון האשה“,
וזה יורה שאמת היה הדבר ושאישבשת במשפט
הוכיחו, להיות רצפה אלמנתו של מלך והיתה
מתשמישיו (עם היותה פלגש ולא אשה) והיתה…
אסורה לכל אדם ולכן אמר ”מדוע באת אל פלגש אבי?“
והוא לא כחש ולא התנצל שלא עשהו אבל חרה אפו…
ומה שיראה מלשונו כי עון היה באשה, כי בא עליה איש והיא אסורה לאשר אינו מלך, אלא שלא היה הוא, וזהו ”ותפקד עלי עון האשה הזאת“, אלא ששמע איש בושת כי נבעלה ולא פירשו לו עם מי היה, ונתן אל לבו כי מי זה יערב אל לבו להשתמש במה שנשתמש מלך אם לא גדול כמוהו.
And the gap, the lack of information that we have to fill in, is striking. The narrator in תנ״ך usually tells us what is going on before describing the reactions of the participants. Compare a very similar story:
א ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור; ויגר בגרר׃
ב ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא; וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה׃
ג ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה; ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל׃
ד ואבימלך לא קרב אליה; ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרג׃
ה הלא הוא אמר לי אחתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא; בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת׃
ו ויאמר אליו האלקים בחלם גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי; על כן לא נתתיך לנגע אליה׃
The text makes it very clear that אבימלך לא קרב אליה, and Avimelech defends himself aginst the accusation: בנקין כפי עשיתי זאת. We don’t see either of those things in our text.
But when we realize what the accusation really is, we realize that there is no gap. The accusation of מדוע באתה אל פילגש אבי is not one of immorality, it is one of treason: Avner is setting himself up as king. And the text does tell us that he is innocent: אבנר היה מתחזק בבית שאול; as Abarbanel says, שהיה מחזיק ידי איש־בשת. And Avner does defend himself: היום אעשה חסד עם בית שאול אביך אל אחיו ואל מרעהו ולא המציתך ביד דוד.
And then Avner snaps:
ט כה יעשה אלקים לאבנר וכה יסיף לו; כי כאשר נשבע ה׳ לדוד כי כן אעשה לו׃
י להעביר הממלכה מבית שאול; ולהקים את כסא דוד על ישראל ועל יהודה מדן ועד באר שבע׃
יא ולא יכל עוד להשיב את אבנר דבר מיראתו אתו׃
The language of כה יעשה אלקים וכה יוסף is a particularly strong oath as aposiopesis; we saw it with Solomon above and it recurs throughout תנ״ך:
ויאמר שאול כה יעשה אלקים וכה יוסף; כי מות תמות יונתן׃
ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום; וישבע דוד לאמר כה יעשה לי אלקים וכה יסיף כי אם לפני בוא השמש אטעם לחם או כל מאומה׃
It is striking that Avner recognizes that David is destined to be king. He was there when even Saul conceded that:
טז ויהי ככלות דוד לדבר את הדברים האלה אל שאול ויאמר שאול הקלך זה בני דוד; וישא שאול קלו ויבך׃
יז ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני; כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה׃
יח ואת (ואתה) הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה את אשר סגרני ה׳ בידך ולא הרגתני׃
יט וכי ימצא איש את איבו ושלחו בדרך טובה; וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי׃
כ ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך; וקמה בידך ממלכת ישראל׃
So what happens? Ishboshet is too scared to say anything, and we will see that he remains in denial that his kingdom is about to fall apart. But Avner acts:
יב וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתו לאמר למי ארץ; לאמר כרתה בריתך אתי והנה ידי עמך להסב אליך את כל ישראל׃
יג ויאמר טוב אני אכרת אתך ברית; אך דבר אחד אנכי שאל מאתך לאמר לא תראה את פני כי אם לפני הביאך את מיכל בת שאול בבאך לראות את פני׃
What is תחתו? The targum translates it simply as “from his place”; Anver remained in Machanaim and just sent messengers secretly to David.
וּשְׁלַח אַבְנֵר אִזְגַדִין לְוַת דָוִד מֵאַתְרֵיהּ לְמֵימָר מְקַיְמָנָא בְּמַן דַעֲבַד אַרְעָא…
But the Malbim points out that they were authorized to negotiate on his behalf:
ר״ל שהיו המלאכים מורשים מאתו שהם יעמדו תחתיו ובמקומו ותהיה ידם כידו.
What does לאמר למי ארץ mean? Rashi brings two explanations: it’s either an oath to ה׳, or a term of respect to David:
למי ארץ: לשון שבועה במי שהארץ שלו.
למי ארץ: למי שהמלכות הגון לו אני שולח לו לאמר כרתה בריתך וגו׳.
And Avner promises to להסב אליך את כל ישראל. This echoes the wording of דברי הימים:
יגוימת שאול במעלו אשר מעל בה׳ על דבר ה׳ אשר לא שמר; וגם לשאול באוב לדרוש׃ יד ולא דרש בה׳ וימיתהו; ויסב את המלוכה לדויד בן ישי׃
And has the sense of “turning”, of a revolution in the making.
David’s only demand is for the return of Michal. His relationship to Michal, his first wife, will be the focus of our next session.