After David hears of Saul’s death, and has the Amalekite lad killed, he has time to react to the news.
יז ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו׃
יח ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר׃
He apparently starts הקינה הזאת with ויאמר ללמד בני יהודה, but it’s hard to see how that is part of the poem that follows. It’s more likely that this is a two-pasuk introduction to the chapters that follow, the elegy and the plan to teach the people of Judah to fight. He looks back at the past and plans for the future.
Bow to the Inevitable
We could look at ללמד קשת as a generic term for teaching them to use weapons, but many of the commentators try to understand why specifically a bow:
בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה.
In fact, there were those known to be בקי בזה: שבט בנימין was famous for its marksmanship, but presumably as the tribe of Saul they were disproportionately killed in the war. David felt it was Judah’s responsibility to fill the gap.
Abarbanel suggests a tactical reason for emphasizing the bow, as a consequence of losing the war with the פלישתים:
כמו שאמרו מאנשי פרם
הנקראים טור״קים שהם בנוסם יכו את אויביהם בקשת,
לזה אמר אחרי שהגבורים האמתיים העומדים על מרומי
שדה כבר מתו, ראוי הוא א״כ אל בני יהודה עם היותם
גבורי כח שילמדו לירות בקשת כדי שילחמו מרחוק
וינוסו מהרה, אחרי שהגבורים השלמים שאול ובניו
מתו, וזה אם כן מכלל הקינה היה.
The Parthian shot was a military tactic made famous by the Parthians, an ancient Iranian people. The Parthian archers mounted on light horse, while retreating at a full gallop, would turn their bodies back to shoot at the pursuing enemy. The maneuver required superb equestrian skills, since the rider’s hands were occupied by his bow. As the stirrup had not been invented at the time of the Parthians, the rider relied solely on pressure from his legs to guide his horse. The tactic also could be used during feigned retreat, with devastating effect.
This tactic was used by most Eurasian nomads, including the Scythians, Huns, Turks, Magyars, and Mongols, and it eventually spread to armies away from the Eurasian steppe, such as the Sassanid clibanarii and cataphracts.
The משבצות זהב suggests a metaphoric interpretation of קשת based on the העמק דבר on דברים לג:יב (citing a text not present in my edition):
כא ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת; והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם׃ כב ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך; אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי׃
בחרבי ובקשתי: היא חכמתו ותפלתו.
והלא כבר נאמר
(תהלים מד:ז)
כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני?
לא. חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה.
קשת is a metaphor for prayer. David is determined to teach them what he already knows: (שמואל א יז:מה) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון; ואנכי בא אליך בשם ה׳ צ־באות.
Just Books
When the text says הנה כתובה על ספר הישר, what is it talking about? What is this “Book of the Straight”? (You might think it’s a book about poker; volume 2 is “The Book of the Flush”.) It’s mentioned one other time in תנ״ך:
וידם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו הלא היא כתובה על ספר הישר; ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים׃
It may be one of the other sources like ספר מלחמות ה׳ or דברי הימים למלכי יהודה that are scattered throughout תנ״ך:
והנה ספר הישר לפי מה שאחשב ספר היה מפורסם אצלם.
ויאמר ה׳ אל משה כתב לך את הדברים האלה; כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל׃
ויאמר ה׳ אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע; כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים׃
כתב לך: צוה שיכתוב הדברים האלה בספר מיוחד, שעל פי דברים האלה כרת ברית שילך עמהם, וכבר בארתי בפירוש יהושע, שספר זה קרא בשם ספר הישר.
But it’s hard to imagine what’s so important about training Judah in marksmanship that warrants mentioning “there’s more detail in this other book”. חז״ל claimed that it was not a contemporary source, but a much earlier one:
(יהושוע י) וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר. מאי ספר הישר? א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנא׳ (במדבר כג) תמות נפשי מות
ישרים. והיכא רמיזא (בראשית מח) וזרעו יהיה מלא הגוים. [אימתי יהיה מלא הגוים?] בשעה שעמדה לו חמה ליהושע…כתיב (שמואל ב א) ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. מאי ספר הישר? א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים…והיכא רמיזא? (בראשית מט) יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך…ר״א אומר זה ספר משנה תורה; ואמאי קרו ליה ספר הישר? דכתיב (דברים ו) ועשית הישר והטוב בעיני ה׳. והיכא רמיזא? (דברים לג) ידיו רב לו…ר׳ שמואל בר נחמני אמר זה ספר שופטים; ואמאי קרו ליה ספר הישר? דכתיב (שופטים יז) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. והיכא רמיזא?…דכתיב (שופטים א) מי יעלה לנו (בתחלה) אל הכנעני [בתחלה] להלחם בו ויאמר ה׳ יהודה יעלה.
While all three possibilities are midrashic, I think the idea that ספר הישר is ספר בראשית is close to peshat. It’s entirely possible that the ancient name for that book was ספר הישר (there’s no reason that a book has to be named for its first word). As Rashi points out in the beginning of בראשית, there are almost no mitzvot in it. It is included in the Torah to teach us מידות, like חסד and אמת:
וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר על מעשה אבות בזה הפרט.
המהר״ל מסביר שספר בראשית, הוא הספר שמדבר על המידות של עם ישראל. על המידות שכל יהודי, צריך לאצור בנפשו. כיון שהתורה היא לשון הוראה.
…
משיב הר׳ חיים ויטאל כך:
אין המידות מכלל התרי״ג מצוות, ואמנם הם ההכנות העיקריות אל תרי״ג המצוות…כי המידות מוטבעות באדם, ואין כוח בנפש השכלית לקיים את המצוות…אלא באמצעות הנפש היסודית.
Back to our story, note that the three options are all reading the reference in ספר הישר to prophecies of Judah’s mission: יהודה אתה יודוך אחיך; ידיו רב לו and יהודה יעלה. Judah is destined to be the leader of the tribes, but for the past 300 plus years, since the days of עתניאל, they’ve done nothing. They have been passive subjects of the Philistines for more than a hundred years. David is saying with יאמר ללמד בני יהודה קשת, ”This ends here!“
I would suggest an additional understanding based on ספר בראשית, ספר הישר. David has been dealing with the Philistines so far in only one way: bribery.
והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה; ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים וישב ויבא אל אכיש׃
But we learn from Jacob that we need a three-pronged approach to foreign powers:
ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו; ויאמר אל עבדיו עברו לפני ורוח תשימו בין עדר ובין עדר׃
התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה.
And we see this approach other places in תנ״ך, notably in מגילת אסתר. We know about the prayer and three days of fasting, and we certainly know about the war. But the בעל הטורים sees a hint to the third approach as well:
כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו; ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות׃
ב׳: הכא, ואידך רוח והצלה יעמוד ליהודים. רמז לדורות הבאים שיתנו דורון לשריהם.
רוח literally means space, respite. Bribery doesn’t end problems; it delays the consequences of the problem, but only as long as the money keeps coming in.
When the money keeps rolling in, you don’t ask how
Think of all the people guaranteed a good time now
Sometimes that’s enough. But usually the other two approaches are needed. And David is going to use them, both the literal meaning of קשת, an instrument of war, and the metaphoric meaning, of prayer and petition.
Now let’s look at the elegy itself:
יט הצבי ישראל על במותיך חלל; איך נפלו גבורים׃
כ אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצת אשקלון; פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים׃
כא הרי בגלבע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומת; כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משיח בשמן׃
כב מדם חללים מחלב גבורים קשת יהונתן לא נשוג אחור; וחרב שאול לא תשוב ריקם׃
כג שאול ויהונתן הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו; מנשרים קלו מאריות גברו׃
כד בנות ישראל אל שאול בכינה; המלבשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן׃
כה איך נפלו גברים בתוך המלחמה יהונתן על במותיך חלל׃
כו צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד; נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׃
כז איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה׃
David starts addressing Israel directly. הצבי ישראל is the vocative: O beautiful Israel, how are the dead left on your highest places?
הצבי ישראל: הה״א ה״א הקריאה…כלומר אתה שאתה ארץ חפץ איך היה זה שעל במותיך נפלו חללים כאלה.
But there’s a subtlety here: a במה also is a מזבח. Saul sacrificed himself for the sake of Israel:
נראה שרצה לאמר, ששאול היה קרבן ציבור לכפר על ישראל על במת הציבור.
איך נפלו גבורים is a sort of refrain that separates the two parts of the קינה. The first is about Saul and the national loss; the second is about Jonathan and David’s personal loss.
Feelings of Rejection
The contrast in the next line is between the joy of the Philistines (תשמחנה בנות פלשתים) and the mourning of the Israelites in כד: בנות ישראל אל שאול בכינה.
Then the land of Israel itself should mourn. Read שדי תרומת as part of the address to הרי בגלבע: may their fields [not (carry over the אל) not bring forth] their offerings.
געל means “rejected” and is a reference to the תוכחה:
מג והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם; יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם׃ מד ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם; כי אני ה׳ אלקיהם׃
But here Saul is rejected. ה׳ should have saved His king:
פירושו כן נגעל כאילו לא היה שאול משוח בשמן למלך.
The Ralbag and Abarbanel interpret this as part of the praise of Saul that follows:
והנה התחיל לשבח מגן שאול ואמר שהוא בלתי משוח בשמן ואולם אמר זה לפי מה שאחשוב כי מגן אשר לא ישתמשו בו כי אם לעתים רחוקים יצטרך למשחו בשמן.
ר״ל ששאול היה מגן
הגבורים לגבורתו ותקפו בלי משוח בשמן, ר״ל לא
בבחינת היותו שאול משוח בשמן משוח אלקי יעקב,
שידוע שכל מלך הוא מגן עמו כגבור כחלש,
אבל בבחינת עצמו וזרועו וכחו היה מגן שאול
הוא המגין בעד כל הגבירים.
Fly Like an Eagle
The praise of Saul and Jonathan are straightforward, but I want to talk about מנשרים קלו: they were swifter than eagles:
One of the most famous birds in the Torah is the nesher, the king of birds. Although many assume that this is the eagle…it seems more likely that it refers to a vulture—specifically, the griffon vulture. This spectacular bird has a wingspan that can measure eight feet and is the most magnificent bird of prey in Israel.
…
Many people feel uncomfortable with identifying the nesher as the vulture rather than the eagle. The reason for this is that the nesher is described in noble terms by scripture, and regarded as the king of birds in Jewish thought. Whereas people today perceive the eagle in this light, the vulture is commonly regarded as a loathsome creature.
However, aside from the fact that such sentiments do not counteract the powerful evidence that the nesher is the vulture, the truth of the matter is that the vulture was perceived very differently in the ancient world. The Talmud mentions the Arabian deity called Nesra (Nasr), which was a vulture-god; the Assyrians also worshipped the vulture as a god. The griffon vulture was the symbol of royalty in ancient Egypt and Mesopotamia. One of the most prominent goddesses of the early Nile was Nekhbet, the female counterpart of the king of the gods, who is most commonly depicted as a griffon vulture. It was only in the time of Alexander the Great that the eagle was substituted as a symbol of royalty, due to the greater familiarity that Europe had with it.
…
Still, since in the modern Western world, it is the eagle that conveys the imagery of the griffon vulture in the ancient world, the practice of translating nesher as eagle can be defended. Eagle is the translation of vulture for the modern English reader.
Clothing Statements
Most commentators explain מלבשכם שני as a reference to the spoils of war. But that is inconsistent with Saul’s history; he never fought wars of conquest. The only recorded time his army took spoils, it was the ill-fated battle against Amalek. Ralbag has an alternate explanation that I prefer:
אמר זה כי מרוב הצלחתו על הפלשתים היו ישראל בשלוה בימיו ולא שללו אותם אויביהם בימיו ולזה היה זה אל שילבשו בנות ישראל שני עם עדנים ויעלו עדי זהב על לבושן.
Part II: This Time It’s Personal
In the second part of his elegy, David talks of how he loved Jonathan. We’ve previously discussed what that love means:
א ויהי ככלתו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד; ויאהבו (ויאהבהו) יהונתן כנפשו׃
ב ויקחהו שאול ביום ההוא; ולא נתנו לשוב בית אביו׃
ג ויכרת יהונתן ודוד ברית באהבתו אתו כנפשו׃
ד ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד; ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגרו׃
שמואל א פרק יח
ל ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו; ונפשו קשורה בנפשו׃ לא והיה כראותו כי אין הנער ומת; והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה׃
The Septuagint translates אהבתך as ἀγάπησίς, agape. The Thayer Lexicon defines agape as “to take pleasure in the thing, prize it above all other things, be unwilling to abandon it or do without it.” It’s not an erotic, physical love.
One thing worth noting is that there’s no happy ending. תהילים, even the sad ones, always end on a note of hope:
א למנצח מזמור לדוד׃
ב עד אנה ה׳ תשכחני נצח; עד אנה תסתיר את פניך ממני׃
ג עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם;
עד אנה ירום איבי עלי׃
ד הביטה ענני ה׳ אלקי; האירה עיני פן אישן המות׃
ה פן יאמר איבי יכלתיו; צרי יגילו כי אמוט׃
ו ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך;
אשירה לה׳ כי גמל עלי׃
But this does not. This ends with the plaintive question, איך נפלו גבורים. There is a time for mourning, and consolation is only empty words in the immediate aftermath of tragedy:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו׃
But David will take this tragedy and the determination that it instills in him, and go on to become the דוד המלך that we know.