🚧🏗️ Page Still Under Construction
Shlomo continues פרק יח with apothegms about laziness and wealth:
ט גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית׃ י מגדל עז שם ה׳; בו ירוץ צדיק ונשגב׃ יא הון עשיר קרית עזו; וכחומה נשגבה במשכתו׃
מתרפה במלאכתו is literally about the destructiveness of laziness, but I would take this metaphorically (this is, after all, ספר משלי). The מלאכה here is the effort of learning and practicing ethics in service of ה׳. And גם means “in addition to the previous pasuk”: דברי נרגן כמתלהמים. One reason to not learn from others is נרגן and מהלמות: trapped priors and refusing to accept that others may be right. The other is laziness.
ואמר: גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית. כי אף על פי שאיננו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא.
Shlomo will later extend the metaphor:
ל על שדה איש עצל עברתי; ועל כרם אדם חסר לב׃ לא והנה עלה כלו קמשנים כסו פניו חרלים; וגדר אבניו נהרסה׃ לב ואחזה אנכי אשית לבי; ראיתי לקחתי מוסר׃ לג מעט שנות מעט תנומות; מעט חבק ידים לשכב׃ לד ובא מתהלך רישך; ומחסריך כאיש מגן׃
Ramchal goes through this metaphor in detail:
והנה מלבד פשוטו אשר הוא אמתי כמשמעו שהוא מה שקורה אל שדה העצל ממש, הנה דרשו בו חכמים זכרונם לברכה, מדרש נאה, זה לשונם (ילקוט שמעוני על נ״ך תתקסא:ו):
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים: שמבקש פרוש של פרשה ואינו מוצא.
כָּסּוּ פָנָיו וגו׳: מתוך שלא עמל בהם, הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא, ופורץ גדרן של תלמידי חכמים. מה ענשו של זה? שלמה פרשו (קהלת י:ח): וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.
והינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט, בלא שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה.
הנה בתחלה אינו אלא מחסיר הטרח אשר היה ראוי לו, ומזה נמשך שלא ילמד בתורה ככל הצרך. ומפני חסרון הלמוד, כשיבוא אחר כך ללמד תחסר לו ההבנה.
והנה אלולי היתה גומרת רעתו בזה, כבר היתה רבה. אך עוד מתרבה והולכת במה שברצותו על כל פנים לישב הפרשה והפרק ההוא, הנה יגלה בה פנים שלא כהלכה, וישחית האמת ויהפכה, ויעבר על התקנות ויפרץ את הגדרים, וסופו כליה כמשפט כל פורץ גדר. אמר שלמה: וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, התבוננתי על הדבר הזה וראיתי גדל הרע שבו שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט, ואין פעלתו נכרת עד המיתה. וזהו, מְעַט שֵׁנוֹת וגו׳ וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן.
והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו…
ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כלם יורו לו, לפי דעתו המשבשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר (משלי כו:טז): חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם.
מגדל עז שם ה׳: יושע האדם מן הצרה בזכרו שם ה׳, ובהתשללו לשניו כן ירוץ בשמו. ירוץ הצריק ויבטח בו ולא יירא מן המכשול, על דרך מה שכתוב (משלי ד:יב) וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל. ודרך משל, כי כאשר ירוץ האדם לא ייטיב לראות אם יש מכשול בדרך. והענין כי האדם יזהר מלכת בדרך עד אשר ידע אם ילך לבטח עליה ואם יש מגור מסביב, והצדיק נכון לבו בטוח בה׳ כי לא תאונה אליו רעה ואם יפגעהו פגע ינצל ממנו…
ויש לפרש בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק כבטחון השי״ת; ימצא כח בנפש הצדיק לרוץ ולא ילאה ר״ל כי יחליף כח לטרוח ולעבוד גם . לילה גם יומם לפני השם ולא ילאה, כי לבו בטוח בשם ויודע כי נאמן בעל מלאכתו לשלם שכר פעולתו.
ל ויעפו נערים ויגעו; ובחורים כשול יכשלו׃ לא וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים; ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו׃
טו רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.
טז הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.
אשרי אדם שיש עמלו בהש״ס ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבא להש״ס על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא להש״ס על זה נאמר הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּתוֹ.
וזהו העשיר שיש לו הון; אותו הון שהוא התורה הוא לו קריית עוזו מבחוץ שאינו פונה ללעג העולם וישחק להם, ואינו מתיירא ממנו אף שיצא לחוץ וזהו עוזו. ובמשכיתו שהוא בפנים הוא חומה נשגבה נגד היצה״ר שלו ולכן אמר נשגב כמו למעלה.
יב לפני שבר יגבה לב איש; ולפני כבוד ענוה׃ יג משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה׃
Shlomo has talked about “Pride goeth before a fall” already, in משלי טז:יח, and we discussed it in Pride and Prejudice.
ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר (ישעיהו סא:א): רוּחַ ה׳ אלקים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, ”חסידים“ לא נאמר אלא ”ענוים“, הא למדת שענוה גדולה מכולן.
goal of the מסילת ישרים.
הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עקר, הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה.
But here it’s about being too proud to listen, which leads to errors and humiliation.
Several years ago, Gong Research Labs decided to analyze 25,537 sales calls and with the goal of answering the question, “what talking-listening ratio makes for a great sales call?”
What they found is that “highest converting talk-to-listen ratio on sales calls is approximately 43:57.” Inversely, the least successful sales pitches were ones where the salesman talked for more than 60 percent of the time. This means that you’re most likely to persuade someone or get them to come around to your point of view if you listen more than you speak…
Let silence fall. Silence is the space where conversation grows. In the same way the words on this page are defined by the space around it, silence incubates our ideas and catalyses discussion. Let people say more. Just because someone has stopped talking, it doesn’t mean they’re done communicating.
רבי עקיבא אומר:…סייג לחכמה, שתיקה.
רוח איש יכלכל מחלהו; ורוח נכאה מי ישאנה׃
לפעמים אחרי לימוד זמן ממושך לא מורגש שום שיפור במידות ובהנהגה וגם לא כל חיזוק בעבודה היומיומית; ואדרבה, נדמה ליקר זה כי מצבו הולך ומידלדל, והוא קרוב להתיאש מלימוד מוסר שלא הועיל לו ונוטה לראות בו ביטול זמן…
…עצם פעולת הלימוד היא בתת-הכרה. רושם תת-הכרתי אינו מורגש בהכרה, כמובן. מאידך מתגלים בלימוד מוסר יותר ויותר מגרעות ומידות ונהגה שלא היו ידועים לאדם עד הנה. ממילא נדמה לו שהוא מתקלקל יותר, ופעולת הלימוד אינה מורגשת לו. והנה טמון בלימוד מוסר פרדוקס: ההשפעה עמוקה—דרך תת-ההכרה הולכות ומשתפרות מידות והנהגה מבלי שירגיש בזה—ומגרעות וליקויים הולכים ומתגלים חדשים לבקרים. כך נדמה ללומד מוסר שהוא מתקלקל ויורד, וכל רואיו רואים כי הוא (רב ישראל סלנטר, אור ישראל י׳) ”מתעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנהגתו“.
אין מקום ליאוש! יהיה הלימוד יבש כאשר יהיה ולא יביא כלל להתפעלות; או יהיה לימוד בהתפעלות, אך בלי שום תוצאה מורגשת בשיפור למעשה. הלימוד עושה את שלו. זהו מנפלאות לימוד המוסר.
🚧🏗️ Page Still Under Construction