Shlomo continues פרק יח with apothegms about laziness and wealth:
ט גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית׃ י מגדל עז שם ה׳; בו ירוץ צדיק ונשגב׃ יא הון עשיר קרית עזו; וכחומה נשגבה במשכתו׃
מתרפה במלאכתו is literally about the destructiveness of laziness, but I would take this metaphorically (this is, after all, ספר משלי). The מלאכה here is the effort of learning and practicing ethics in service of ה׳. And גם means “in addition to the previous pasuk”: דברי נרגן כמתלהמים. One reason to not learn from others is נרגן and מהלמות: trapped priors and refusing to accept that others may be right. The other is laziness.
ואמר: גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית. כי אף על פי שאיננו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא.
Shlomo will later extend the metaphor:
ל על שדה איש עצל עברתי; ועל כרם אדם חסר לב׃ לא והנה עלה כלו קמשנים כסו פניו חרלים; וגדר אבניו נהרסה׃ לב ואחזה אנכי אשית לבי; ראיתי לקחתי מוסר׃ לג מעט שנות מעט תנומות; מעט חבק ידים לשכב׃ לד ובא מתהלך רישך; ומחסריך כאיש מגן׃
Ramchal goes through this metaphor in detail:
והנה מלבד פשוטו אשר הוא אמתי כמשמעו שהוא מה שקורה אל שדה העצל ממש, הנה דרשו בו חכמים זכרונם לברכה, מדרש נאה, זה לשונם (ילקוט שמעוני על נ״ך תתקסא:ו):
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים: שמבקש פרוש של פרשה ואינו מוצא.
כָּסּוּ פָנָיו וגו׳: מתוך שלא עמל בהם, הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא, ופורץ גדרן של תלמידי חכמים. מה ענשו של זה? שלמה פרשו (קהלת י:ח): וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.
והינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט, בלא שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה.
הנה בתחלה אינו אלא מחסיר הטרח אשר היה ראוי לו, ומזה נמשך שלא ילמד בתורה ככל הצרך. ומפני חסרון הלמוד, כשיבוא אחר כך ללמד תחסר לו ההבנה.
והנה אלולי היתה גומרת רעתו בזה, כבר היתה רבה. אך עוד מתרבה והולכת במה שברצותו על כל פנים לישב הפרשה והפרק ההוא, הנה יגלה בה פנים שלא כהלכה, וישחית האמת ויהפכה, ויעבר על התקנות ויפרץ את הגדרים, וסופו כליה כמשפט כל פורץ גדר. אמר שלמה: וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, התבוננתי על הדבר הזה וראיתי גדל הרע שבו שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט, ואין פעלתו נכרת עד המיתה. וזהו, מְעַט שֵׁנוֹת וגו׳ וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן.
והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו…
ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כלם יורו לו, לפי דעתו המשבשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר (משלי כו:טז): חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם.
Shlomo continues: מגדל עז שם ה׳: the צדיק‘s source of strength is their invocation of ה׳’s name, בו ירוץ צדיק ונשגב. It which reminds us of the pasuk in תהילים:
מגדול ישועות מלכו; ועשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו; עד עולם׃
The metaphor of a tower represents safety from harm. But there is a danger in relying on the safety of your fortress.
My son has created a primitive pillow fort. My daughter, unable to break her way in, has wandered to the kitchen and is eating his half-finished dinner while he screams “NO! MINE!” from behind his walls. I could stop her, but I think it’s important to let children learn important lessons like “When the enemy’s fortifications are impregnable, pillage the countryside until starvation forces them out.”
That’s the connection to מתרפה במלאכתו: you have to leave your comfort zone and grow. The true צדיק is the one who takes that strength and בו ירוץ ונשגב, runs and achieves (read בו as “with it” rather than “into it”).
מגדל עז שם ה׳: יושע האדם מן הצרה בזכרו שם ה׳, ובהתשללו לשניו כן ירוץ בשמו. ירוץ הצדיק ויבטח בו ולא יירא מן המכשול, על דרך מה שכתוב (משלי ד:יב) וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל. ודרך משל, כי כאשר ירוץ האדם לא ייטיב לראות אם יש מכשול בדרך. והענין כי האדם יזהר מלכת בדרך עד אשר ידע אם ילך לבטח עליה ואם יש מגור מסביב, והצדיק נכון לבו בטוח בה׳ כי לא תאונה אליו רעה ואם יפגעהו פגע ינצל ממנו…
ויש לפרש בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק כבטחון השי״ת; ימצא כח בנפש הצדיק לרוץ ולא ילאה ר״ל כי יחליף כח לטרוח ולעבוד גם לילה גם יומם לפני השם ולא ילאה, כי לבו בטוח בשם ויודע כי נאמן בעל מלאכתו לשלם שכר פעולתו.
The work is hard and endless, but we have faith that we will have the strength to carry on.
ל ויעפו נערים ויגעו; ובחורים כשול יכשלו׃ לא וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים; ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו׃
טו רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.
טז הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.
And so הון עשיר קרית עזו; וכחומה נשגבה במשכתו. Taken literally, it is a warning about relying on wealth. משכית is a rare word; alhatorah defines it as “imagination”, which comes from Malbim:
במשכיתו: שכה, מורה על ציור הלב והדמיון, עמ״ש (ישעיהו ב:טז) על שכיות החמדה.
So the sense of the pasuk is that the wealthy imagine their wealth as a fortress, but it’s just an illusion; the true fortress is the שם ה׳ of the previous pasuk.
But Metzudot takes משכית from the commandment at the end of פרשת בהר:
במשכיתו: עניינו הרצוף ברצפת אבנים והוא מלשון סכך וכסוי כמו וְאֶבֶן מַשְׂכִּית.
לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה; כי אני ה׳ אלקיכם׃
ואבן משכית: לשון כסוי, כמו (שמות לג:כב) וְשַׂכֹּתִי כַפִּי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים.
לא תתנו בארצכם: זה משפט עבודת כוכבים במרקולים.
This comes from the Sifra:
לא תקימו: אילו המרקוליס שעל גבי הדרכים.
What is a מרקוליס on the side of the road?
העובד עבודה זרה—אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחווה, והמקבלו עליו באלוה, והאומר לו אלי אתה…והזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.
מרקוליס: מצדדין שלש אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן וקורין אותם מרקוליס ועובדין אותה בזריקת האבנים.
זריקת האבנים here doesn’t mean throwing stones but piling them on top. A מרקוליס is a stack of stones on the side of the road, and passers-by would add stones to the pile. The assumption is that מרקוליס is Mercury, the god of merchants and travelers:
- Mercury
- “the Roman god Mercury,” …originally a god of tradesmen and thieves, from merx ”merchandise“…Mercury later was identified with Greek Hermes…
- Hermes
- Olympian messenger and god of commerce, markets, and roads; protector of herdsmen, travelers, and rogues; giver of good luck, god of secret dealings, and conductor of the dead. from Greek Hermes, a word of unknown origin. He was identified by the Romans with their Mercury.
When we went hiking in the Rockies a few years ago, these rock piles were all over the trails:
We even made some ourselves.
They look innocent, just helpful trail markers or fun ways of saying “I was here” (the latter makes conservationists very upset; you should leave nature the way you found it). But it’s a very short step from appreciating the help that a trail marker offers a traveler, to appreciating the god of travelers.
Stacked rocks, more commonly known as Cairns, placed along the trail signify that you are on the right track…
Another reason why people today stack stones are for a spiritual purpose. Supposedly, native cultures have also used stone stacks to honor deities…A Buddhist writer defined cairns as a form of worship and a way to commune with the forces of nature to ask for balance in life. It may probably be the reason why there are a group of people who believe that stones are a vehicle for prayers.
And so זורק אבן למרקוליס is forbidden:
אבני בית מרקוליס במה יאסרו?…נעשה כמגדל עבודת כוכבים.
כמגדל עבודת כוכבים: התוספת על המרקוליס קטן ליעשות מרקוליס גדול ואיסורו משום עבודת כוכבים עצמה.
Obviously, the Torah isn’t talking about the Roman god Mercury; that name lay far in the future. But we see from the Musambi quote that the idea exists in many cultures. The traveler, the wayfarer and the merchant build little shrines by the road to pray for success. But that is עבודה זרה.
And with this interpretation of the Sages, the Biblical passage assumes new dimensions and becomes extremely meaningful to Jews of all times, and for us as well. For Mercury, Markulis, was the pagan god of the merchants, the idol of commerce. And what the Torah thus tells us is that if Torah is to be just ceremony…and not a way of life which governs our conduct in business and trade as well as in shul—then we are no better than the worshippers of Markulis. For if G-d and Torah have no place in the professional life and business life of the Jew, then such a Jew is in effect worshipping business and trade as an end in itself, a devout communicant in the cult of Mercury, god of commerce.
This is the challenge of today’s sidra: either G-d or Mercury. There is no middle position. Either you are a Jew all day and all week, or you are a pagan even when covered by a big tallis.
…Everyone is against dishonesty and for good citizenship. But that is perhaps why the peculiar form of religious service of the idol Mercury was stoning him. You served Mercury by throwing rocks at him—in other words, when you denounce dishonesty, when you reject open lack of ethics, but at the same time immunize business life from the word of Torah—you are still worshipping the idol! Yes, even when throwing rocks at Mercury one worships him, provided that his domain—business and commerce—is kept out of G-d’s jurisdiction.
And that is הון עשיר קרית עזו; וכחומה נשגבה במשכתו. Don’t let your wealth be your אבן משכית. Work hard, but know what the source of your stamina is, and what you are working for.
And don’t be too proud of yourself; that also keeps you from growing:
יב לפני שבר יגבה לב איש; ולפני כבוד ענוה׃ יג משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה׃
Shlomo has talked about “Pride goeth before a fall” already, in משלי טז:יח, and we discussed it in Pride and Prejudice. Humility, ענוה, is the goal of the מסילת ישרים, the “path of the just”, the sequence of steps we take in our moral development.
ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר (ישעיהו סא:א): רוּחַ ה׳ אלקים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, ”חסידים“ לא נאמר אלא ”ענוים“, הא למדת שענוה גדולה מכולן.
הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עקר, הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה.
But here Shlomo is connecting it to the problem of learning. Being too proud to listen leads to errors and humiliation. If you want to become wiser—or better in any way—stop and listen.
Several years ago, Gong Research Labs decided to analyze 25,537 sales calls and with the goal of answering the question, “what talking-listening ratio makes for a great sales call?”
What they found is that “highest converting talk-to-listen ratio on sales calls is approximately 43:57.” Inversely, the least successful sales pitches were ones where the salesman talked for more than 60 percent of the time. This means that you’re most likely to persuade someone or get them to come around to your point of view if you listen more than you speak…
Let silence fall. Silence is the space where conversation grows. In the same way the words on this page are defined by the space around it, silence incubates our ideas and catalyses discussion. Let people say more. Just because someone has stopped talking, it doesn’t mean they’re done communicating.
As we have quoted Rabbi Akiva before,
רבי עקיבא אומר:…סייג לחכמה, שתיקה.
But you work hard, you do all the right things, and it seems like you are not going anywhere.
רוח איש יכלכל מחלהו; ורוח נכאה מי ישאנה׃
רוח איש יכלכל מחלהו: הרוח הוא הנושא את הגויה, וגם אם יש לו חולי בגויה גדול כח הרוח לכלכל את המחלה, ויתן לו כח לסבול ולהחליף אומץ, אבל אם הרוח נכאה שהוא חולי הרוח מי ישאנה, שאז יגע החולי גם בגויה כמו שכתוב (משלי יז:כב) וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם.
אבל כאשר הנפש חולה ונכאה מן היגון והדאגה. מי ינחם הנפש ומי יסבל ויסעד אותה. הנה כי הדאגה ומרירות הלב יכבדו מחלי הגוף.
In context, the רוח נכאה, the broken spirit, is related to the diligence in the previous psukim, as Rav Wolbe discusses.
לפעמים אחרי לימוד זמן ממושך לא מורגש שום שיפור במידות ובהנהגה וגם לא כל חיזוק בעבודה היומיומית; ואדרבה, נדמה ליקר זה כי מצבו הולך ומידלדל, והוא קרוב להתיאש מלימוד מוסר שלא הועיל לו ונוטה לראות בו ביטול זמן…
…עצם פעולת הלימוד היא בתת-הכרה. רושם תת-הכרתי אינו מורגש בהכרה, כמובן. מאידך מתגלים בלימוד מוסר יותר ויותר מגרעות ומידות ונהגה שלא היו ידועים לאדם עד הנה. ממילא נדמה לו שהוא מתקלקל יותר, ופעולת הלימוד אינה מורגשת לו. והנה טמון בלימוד מוסר פרדוקס: ההשפעה עמוקה—דרך תת-ההכרה הולכות ומשתפרות מידות והנהגה מבלי שירגיש בזה—ומגרעות וליקויים הולכים ומתגלים חדשים לבקרים. כך נדמה ללומד מוסר שהוא מתקלקל ויורד, וכל רואיו רואים כי הוא (רב ישראל סלנטר, אור ישראל י׳) ”מתעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנהגתו“.
אין מקום ליאוש! יהיה הלימוד יבש כאשר יהיה ולא יביא כלל להתפעלות; או יהיה לימוד בהתפעלות, אך בלי שום תוצאה מורגשת בשיפור למעשה. הלימוד עושה את שלו. זהו מנפלאות לימוד המוסר.
That’s the thing to remember:
הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה…ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך…