Getting back to David as the leader of his band of less-than-merry men:
א ויגדו לדוד לאמר: הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות׃
ב וישאל דוד בה׳ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה;
ויאמר ה׳ אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה׃
ג ויאמרו אנשי דוד אליו הנה אנחנו פה ביהודה יראים; ואף כי נלך קעלה אל מערכות פלשתים׃
ד ויוסף עוד דוד לשאול בה׳ ויענהו ה׳; ויאמר קום רד קעילה כי אני נתן את פלשתים בידך׃
ה וילך דוד ואנשו קעילה וילחם בפלשתים וינהג את מקניהם ויך בהם מכה גדולה; וישע דוד את ישבי קעילה׃
ו ויהי בברח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה; אפוד ירד בידו׃
לא בשמים היא
The Gemara uses this story as the basis of a halacha that has ramifications to this day:
אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו׳ במה דברים אמורים? כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת; ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא נהרדעא דרש רבי דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב (שמואל א כג) ויגידו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות. תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב (שמואל א כג) וישאל דוד בה׳ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה׳ אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים! אלא אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה ש״מ.
First, note that we aren’t explicitly saying that this battle was on שבת. The משבצות זהב says that the issue was that David was risking his life in this battle. Does the protection of property (עסקי תבן וקש) allow one to override a מצוה, in our story the preservation of life, in the Gemara, Shabbat? For the safety of the Jewish people (כעיר הסמוכה לספר דמיא), the answer is yes.
Then the Gemara notices that this issue cannot be the basis of David’s question to ה׳, since we don’t ask halachic questions of ה׳:
תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר״א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר״א שהלכה כמותו בכ״מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי (דברים ל) לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג) אחרי רבים להטות
And this distinction between the rabbinic and prophetic role will come into play later when David wants to build a temple for ה׳:
א ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃
ב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים; וארון האלהים ישב בתוך היריעה׃
ג ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה: כי ה׳ עמך׃
Note that the wording וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו is what leads David to want to build the Temple:
י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלהיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃
יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃
יב ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם; והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם׃
And Nathan responds that his (David’s) reasoning is correct: the time had come to fulfill the last requirement of ישוב הארץ. But then Nathan has a prophecy:
ד ויהי בלילה ההוא;
ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר׃
ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד
כה אמר ה׳: האתה תבנה לי בית לשבתי׃
ו כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה; ואהיה מתהלך באהל ובמשכן׃
…
יא ולמן היום אשר צויתי שפטים על עמי ישראל והניחתי לך מכל איביך; והגיד לך ה׳ כי בית יעשה לך ה׳׃
יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃
יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃
Note that initially נתן is answering halachically; there is no וישאל דוד בה׳. ה׳ later comes in and overrides him, and we will have to look at that in detail when we get there. Similarly, in the Gemara here, the proposal is that David ask בית דינו של שמואל, not שמואל הנביא.
Military Intelligence
What does it mean, to be שואל בה׳? We talk about the אורים ותומים pretty casually, but I thought it would be useful to look at it in more detail.
באלו (שמונה בגדים) נשאלין באורים ותומים, ואין נשאלין אלא למלך, ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו.
The אורים ותומים were to be used only for matters of public policy, and, as above, not for legal questions but for questions of fact. In the lives of ancient Israel, that pretty much meant military matters: how and when to go to war:
יז ואיש ישראל התפקדו לבד מבנימן ארבע מאות אלף איש שלף חרב: כל זה איש מלחמה׃
יח ויקמו ויעלו בית אל וישאלו באלהים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימן; ויאמר ה׳ יהודה בתחלה׃
This use of רוח הקודש for military intelligence occurs throughout תנ״ך (though the use of the אורים ותומים decreases as the role of the נביא increases, which is an question for another time):
ח ומלך ארם היה נלחם בישראל; ויועץ אל עבדיו לאמר אל מקום פלני אלמני תחנתי׃
ט וישלח איש האלקים אל מלך ישראל לאמר השמר מעבר המקום הזה; כי שם ארם נחתים׃
י וישלח מלך ישראל אל המקום אשר אמר לו איש האלקים והזהירה ונשמר שם; לא אחת ולא שתים׃
You Light Up My Life
What exactly were (was?) the אורים ותומים?
כח וירכסו את החשן מטבעתו אל טבעת האפוד בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד; ולא יזח החשן מעל האפוד׃
כט ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש; לזכרן לפני ה׳ תמיד׃
ל ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה׳; ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה׳ תמיד׃
Note that unlike everything else in the משכן, we have no details about their construction. They clearly were related to the role of the כהן:
ח וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה׃
ט האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע; כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו׃
י יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל; ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך׃
יא ברך ה׳ חילו ופעל ידיו תרצה; מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון׃
And to the leadership of the people:
יח ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו; וסמכת את ידך עליו׃
יט והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה; וצויתה אתו לעיניהם׃
כ ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל׃
כא ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳; על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה׃
Rashi explains:
הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר ומתמם דבריו.
And Ramban elaborates:
סבר ר׳ אברהם להתחכם בענין האורים והתומים, ואמר כי הם מעשה אומן כסף וזהב, והאריך בענינם, כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל, ולא אמר כלום. אבל הם כדברי רש״י, שכתב שם המפורש נתון בין כפלי החשן, ולכך הוצרך להיות כפול, והראיה כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנין, לא הוזכרו להם בצוואה ולא במעשה כלל ופרט בבגדים ויעש את האפוד, ויעש את החושן, ולא אמר ויעש האורים והתומים, ואלו היה מעשה חרש וחכם היה מאריך בהם יותר מן הכל… ואם אולי ירצה לקצר בהם לעמקם, היה אומר ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר, זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק. ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה״א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר ועשו ארון ועשית שולחן וכן כלם… והנה באורים ותומים אמר ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, לא צוה אותו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה״א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצוואה ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנין ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל, אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, והיו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים.
והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר ויתן עליו את האפוד, ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן, ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן…וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, והיא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני, לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים.
The ירושלמי gives two versions of how the questioning worked:
ולמה נקרא שמם אורים שהן מאירין לישראל, ותומים שהן מתימין לפניהם את הדרך, שבעת שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להן את הדרך, שכן מצאנו שבידו להן בגבע בנימין. אמר רבי יהודה חס ושלום לא בידו להם בגבע בנימין, שבראשונה אמר עלה ולא אמר נתתיו, ובשנייה אמר עלה ואמר נתתיו… אית תניי תני הקול היה שומע, אית תניי תני הכתב בולט, מאן דאמר הקול היה שומע, ניחא, דכתיב וישמע את הקול, מאן דאמר הכתב היה בולט והא לית חי״ת בשבטים, ולא צד״י ולא קו״ף בשבטים, אברהם יצחק יעקב כתוב עליהן, והא לית טי״ת בשבטים, כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהן.
The בבלי has שבטי ישרון for the last addition (יומא עג,א).
| ראובן א |
שמעון ב |
לוי רהם |
| יהודה י |
יששכר צ |
זבולן ח |
| דן ק יעק |
נפתלי ב |
גד שבטי |
| אשר ישר |
יוסף ון |
בנימין |
וכיצד שואלין, הכהן עומד ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחרי הכהן, ואומר השואל אעלה או לא אעלה, ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בלבו, אלא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו לבין עצמו. ומיד רוח הקודש לובשת הכהן, ומביט בחושן, ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו. ואין שואלין על שני דברים כאחד, ואם שאל משיבין על הראשון בלבד. ואין נשאלין בהן להדיוט, אלא למלך או לבית דין או למי שצורך הצבור בו.
Only the כהן גדול himself knew what was going on (his back was turned to the questioner), so we can never know what if any of his רוח הקודש was a physical manifestation. But it doesn’t matter to how we understand the phenomenon. It was רוח הקודש that could be called upon at will, and as such, was lost with the end of the First Temple period:
ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש, ולא היו נשאלין בהן, שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים. ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמונה בגדים לכהן גדול, שלא יהא מחוסר בגדים.
According to the commentary of his son, the Rambam held that the אורים ותומים were the stones of the חושן. Kabbalistically
סא ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ; בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם׃
סב אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו; ויגאלו מן הכהנה׃
סג ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים׃