וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם; וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה׃
Note that David just “וילך” from גת, but once in the territory of ישראל he has to “וימלט”; he is still a wanted man. He goes to the cave of עדלם, which symbolizes his return to his ancestral destiny, as the descendant of יהודה:
ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו; ויט עד איש עדלמי ושמו חירה׃
His family also joins him there, since, as מצודת דוד, says, פחדו לנפשם פן יתנקם בהם שאול. Jonathan had sworn to protect David’s family (שמואל א כ:טז) ויכרת יהונתן עם בית דוד, but David can’t rely on that, since Jonathan couldn’t even keep himself safe; Saul had already threatened him with his spear.
ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר; ויהיו עמו כארבע מאות איש׃
As we have mentioned, this is the beginning of דוד המלך. He’s only the leader of a band of dispossessed, discontented men, but he is still a שר. And there is a hint to an imminent turnaround: מצוק is an unusual word. It generally means “troubled”, usually paired with מצור. But it appears by itself in שירת חנה, which is a נבואה that is all about turnarounds:
ח מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם; כי לה׳ מצקי ארץ וישת עליהם תבל׃
ט רגלי חסידו ישמר ורשעים בחשך ידמו; כי לא בכח יגבר איש׃
י ה׳ יחתו מריבו עלו בשמים ירעם ה׳ ידין אפסי ארץ; ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו׃
The 400 men is also significant. It calls to mind another band of 400 men:
ז וישבו המלאכים אל יעקב לאמר: באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו׃
ח ויירא יעקב מאד ויצר לו; ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות׃
And another “leader” of בני ישראל who gathered a band of malcontents:
א וילך אבימלך בן ירבעל שכמה אל אחי אמו; וידבר אליהם ואל כל משפחת בית אבי אמו לאמר׃
ב דברו נא באזני כל בעלי שכם מה טוב לכם המשל בכם שבעים איש כל בני ירבעל אם משל בכם איש אחד; וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני׃
ג וידברו אחי אמו עליו באזני כל בעלי שכם את כל הדברים האלה; ויט לבם אחרי אבימלך כי אמרו אחינו הוא׃
ד ויתנו לו שבעים כסף מבית בעל ברית; וישכר בהם אבימלך אנשים ריקים ופחזים וילכו אחריו׃
ה ויבא בית אביו עפרתה ויהרג את אחיו בני ירבעל שבעים איש על אבן אחת; ויותר יותם בן ירבעל הקטן כי נחבא׃
ו ויאספו כל בעלי שכם וכל בית מלוא וילכו וימליכו את אבימלך למלך עם אלון מצב אשר בשכם׃
Neither of these comparisons are positive. David may have turned back from the brink of becoming a Philistine mercenary but he certainly has the potential to be a force for evil in Israel. And his men are called (שמואל א ל:כב) כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד. But David is different. The משבצות זהב says “הם המרי נפש מעונות שבידם” and quotes the כלי יקר “שדוד החזירן למוטב, זהו אומרו ויהי עליהם לשר. שע״י חסידות דוד והיותו עליהם לשר וגדול, החזירן לתשובה”. We will see examples of this in later perakim.
א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב (שמואל ב כג:א) נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.
The דעת מקרא suggests that תהילים לד, that in which David addresses the ענוים to גדלו לה׳ אתי and reassures them that קרוב ה׳ לנשברי לב; ואת דכאי רוח יושיע, actually refers to these כל איש מר נפש. The timing is right; that perek is attributed to David immediately after he leaves גת. And we interpreted the theme of that perek as one of תשובה and redemption.
ג וילך דוד משם מצפה מואב; ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים׃
ד וינחם את פני מלך מואב; וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה׃
David moves from ארץ יהודה into ארץ מואב, which makes sense given the family relationship. David is widely known to be a descendant of רות המואביה, and he figures his family will be safe there from the predations of Saul. But that’s the last we hear from David’s parents. What happened after היות דוד במצודה? The next time we see Moab, it’s not in such a positive light:
א ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם; ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים׃
ב ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות; ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה׃
What happened to make David slaughter the Moabites? The midrash fills in the gaps:
(תהילים ס:י) מואב סיר רחצי. לפי שבשעה שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב כי היה ירא מפני שאול
והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה, ואומר (שמואל א כב: ד) וינחם את פני מלך מואב; וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה׃
ולך קראו סיר; מה הבשר מתעכל בסיר, כך נתעכלו שם, שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד
לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון, ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה לתנו. והוא החסד שעשה נחש עם דוד ([שמואל ב י:ב] ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש, כאשר עשה אביו עמדי חסד).
ולפיכך נתגרה עם המואבים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ח:ב) ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות; ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה׃
Moab was not nice people. The Torah commanded:
ד לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׃
ה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים; ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך׃
ו ולא אבה ה׳ אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה: כי אהבך ה׳ אלהיך׃
ז לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׃
משרשי המצוה. מה שמפרש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו׳ והודיענו הכתוב מזה, גדל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם
Moab was descended from Lot, who had been adopted by Avraham, the paragon of גמילות חסד. He then moved to סדום, the very antithesis of גמילות חסד. As it were, Moab had two spiritual fathers, and they had to decide which one they would follow. Their behavior after יציאת מצרים demonstrated which path they had chosen, and חז״ל saw this hatred of the stranger and the refugee throughout the history of Moab. David’s faith in their family connection was unfounded and would lead to tragedy.
ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה; וילך דוד ויבא יער חרת׃
Who is גד? Unfortunately, we don’t have much information. He was one of the authors of ספר שמואל:
ודברי דויד המלך הראשנים והאחרנים הנם כתובים על דברי שמואל הראה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה׃
And he spoke to David on one other occasion, after the disastrous census at the end of the ספר:
יא ויקם דוד בבקר;
ודבר ה׳ היה אל גד הנביא חזה דוד לאמר׃
יב הלוך ודברת אל דוד כה אמר ה׳ שלש אנכי נוטל עליך: בחר לך אחת מהם ואעשה לך׃
And that’s it. No midrashim, nothing else to say.
על ידו היה ה׳ מדבר עם דוד, אף על פי שרק נבואה זו נכתבה