ג ויאמר דוד לאחימלך הכהן המלך צוני דבר ויאמר אלי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אנכי שלחך ואשר צויתך; ואת הנערים יודעתי אל מקום פלני אלמוני׃
ד ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי; או הנמצא׃
ה ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חל אל תחת ידי; כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה׃
ו ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצרה לנו כתמול שלשם בצאתי ויהיו כלי הנערים קדש; והוא דרך חל ואף כי היום יקדש בכלי׃
ז ויתן לו הכהן קדש; כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳ לשום לחם חם ביום הלקחו׃
חז״ל fault יהונתן for this fiasco; they planned דוד's escape but not what to do after that:
דאמר רב יהודה אמר רב אלמלי הלוהו יהונתן לדוד שני ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדונמי ולא נהרגו שאול ושלשת בניו.
What did אחימלך give דוד? How could he give him קדש? Everyone assumes that there was some פיקוח נפש involved; דוד hadn’t eaten in three days. But he should be given the “least אסור” food available.
רד״ק and מלבי״ם explain that the לחם קדש that he gave was לחמי תודה, the bread that went with a קרבן תודה, since that was permitted to a non-Cohen to eat if he was טהור. That’s the meaning of נשמרו הנערים אך מאשה; that they are completely טהור, not just from טומאת מת (not an unreasonable concern for a soldier), but even from טומאת קרי. דוד answers that not only has it been 3 days since they’ve been with a woman (that’s literally true in this case; דוד has been hiding in a field for 3 days), but that his people are “חברים” in the talmudic sense: they keep the laws of טהרה even for לחם חל. והוא דרך חל means that “we went on our way anticipating eating חל” but since we are are טהור, it will not be a problem that היום יקדש. They interpret לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים as “there was no other bread besides the לחם הפנים”, so אחימלך gave them לחמי תודה.
Everyone else reads לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים as implying that he gave him the לחם הפנים itself.
What was the לחם הפנים?
ה ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות; שני עשרנים יהיה החלה האחת׃
ו ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה׳׃
ז ונתת על המערכת לבנה זכה; והיתה ללחם לאזכרה אשה לה׳׃
ח ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה׳ תמי; מאת בני ישראל ברית עולם׃
ט והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש; כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה׳ חק עולם׃
An עשרן is one tenth of an איפה (it’s also called an עומר), enough for an average person’s RDA. So 5 loaves of the לחם הפנים would be enough for 10 people.
והיה שבת…כיון שלא מצא שם כי אם לחם הפנים, אמר לו דוד תן לי שלא נמות ברעב שספק נפשות דוחה שבת.
י וכל זר לא יאכל קדש; תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש׃
יא וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו; ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו׃
לחם הפנים—מועלין בו משהוקדש, אף על פי שעדיין לא נאפה, עד שיקטיר הבזיכין; הקטיר הבזיכין, הותר באכילה.
זר שאכל כזית מבשר קודשי קודשים בעזרה אחר זריקת דמים—לוקה, שנאמר ”ואכלו אותם אשר כופר בהם…וזר לא יאכל, כי קודש הם“ (שמות כט,לג): במקום שהכוהן אוכל, ובעת שראוי לאכול—אם אכלו שם הזר, לוקה. אבל אם אכל הזר בשר קודשי קודשים בחוץ—לוקה משום אוכלן בחוץ, לא משום זר שאכל קודש: שהרי אינם ראויין שם לכוהנים. וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה—לוקה משום אוכל קודם זריקה בלבד, לא משום זרות.
So most קדש (whether a קרבן or תרומה) is אסור from the לא תעשה of זר לא יאכל. לחם הפנים is different in that the אסור is only in not fulfilling the עשה of והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו. That is the meaning of והוא דרך חל; it’s almost חל, even though היום יקדש בכלי, this morning it may have been קדש.
ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה׳ ושמו דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול׃
We’ve mentioned דאג האדמי in the past; the Midrash identified him as the one who proposed David as the singer for Saul. It wasn’t presented as a good thing then; Doeg was the evil adviser who appears to be on the side of the king but is actually undermining everything from inside. Here we see the start of story that is the basis for that characterization.
אביר הרעים means “the mighty one of the shepherds”, but it would be odd for the תנ״ך to care about that. The Midrash, cited by רש״י, translates, אב בית דין, and says he was staying at the אוהל מועד לעסוק בתורה. The מלבי״ם says that he was known to be such a צדיק that David felt no need to to be circumspect around him.
But he will betray David and cause the destruction of all of Nob.
למה קרא שמו אדומי? על שם עירו נקרא אדומי. ר׳ שמעון אמר, על שקנא בדוד שנקרא אדומי…ר׳ אבא בר כהנא אמר, על שהתיר דמן של נוב עיר הכהנים…רב נחמן אמר, על שהתיר דמו של דוד…בר קפרא אמר, על שאסר דמו של אגג לשאול. ואמר לו, כתוב בתורה (ויקרא כב:כח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
ואתה הולך להמית נער וזקןטף ונשים ביום אחד?…ר׳ יצחק, אמר שהיה מאדים פני דוד בהלכה. שכל מי שנושא ונותן עמו מסלקו בתשובתיו.
וא״ר יצחק מאי דכתיב (תהילים נ:טז) ”וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי“? אמר לו הקב״ה לדואג הרשע, מה לך לספר חוקי כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם? (תהילים שם) וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ. אמר ר׳ אמי אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ.
ט ויאמר דוד לאחימלך ואין יש פה תחת ידך חנית או חרב: כי גם חרבי וגם כלי לא לקחתי בידי כי היה דבר המלך נחוץ׃
י ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אתה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה;
ויאמר דוד אין כמוה תננה לי׃
נחוץ is a hapax legomenon; presumably meaning “quickly”, as the targum: בבהילו.
אחימלך seems to view דוד's request with suspicion; אם אתה תקח לך קח certainly is not an expression of enthusiasm. The targum in fact translates אחרי האפוד not as “physically located behind the אפוד” but בתר דשאול באפודא, after he consulted with the אורים ותומים that were in the אפוד.
The irony is that this request shows דוד has lost some of his בתחון; it was about this very sword that he had earlier declared:
מה ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון; ואנכי בא אליך בשם ה׳ צב־אות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת׃
מו היום הזה יסגרך ה׳ בידי והכיתך והסרתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ; וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל׃
מז וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה׳: כי לה׳ המלחמה ונתן אתכם בידנו׃
And that sword will get him into trouble very soon.