The next perek of משלי starts with some practical advice:
א בני אם ערבת לרעך; תקעת לזר כפיך׃
ב נוקשת באמרי פיך; נלכדת באמרי פיך׃
ג עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך;
לך התרפס ורהב רעיך׃
ד אל תתן שנה לעיניך; ותנומה לעפעפיך׃
ה הנצל כצבי מיד; וכצפור מיד יקוש׃
If you owe money to another and (presumably) can’t pay, humble yourself before them.
התרפס: ענין דריסה ורמיסה כמו (דניאל ז:ז) וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה.
ורהב: ענין התחזקות כמו (ישעיהו ג:ה) יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן.
בני אם ערבת: ערבות ממון כמשמעו פירשו רבותינו.
And don’t stop working until you can pay them back.
That sounds like good advice, but this is ספר משלי, the book of metaphors. The מפרשים assume that something deeper is meant:
דבר אחר בני אם ערבת לרעך: אחר שנעשית ערב להקב״ה שהוא רעך כדכתיב (שיר השירים ה:טז) זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמור מצותיו.
You are part of a ברית with הקב״ה, and you cannot possibly completely fulfill your side of the bargain. Therefore התרפס ורהב רעיך: humble yourself and glorify ה׳.
But that is a בין אדם למקום interpretation. It’s not wrong, but it’s not the subject that משלי deals with. The Gra has what I think is a more relevant understanding of the metaphor.
בני אם ערבת לרעך: שיש שני מיני ערבות: א׳ ערב סתם שאם לא ישלם הלוה ישלם הוא, והב׳ הוא הנקרא שלוף דוץ [שולחן ערוך יורה דעה קע:א: ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידים להעביר הזוהמא] והוא ערב קבלן; וזהו ”אם ערבת לרעיך“ הוא ערב סתם; אם ”תקעת לזר כפיך“ הוא ערב קבלן, שנכנס בכף ממש.
והענין שהן נגד שני מיני ראשי ישראל והם ערבות כמ״ש (דברים א:יג) [הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם] וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם, והן הזקנים והשופטים וכמ״ש (בראשית מט:י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, ואמרו (סנהדרין ה,א) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה הם ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו אלו [נשיאים שבא״י] שמלמדין תורה ברבים. ואותן הלומדין תורה הן ערב סתם שהוא מחוייב לראות שלא יבא מכשול מידו היינו שילמוד אותם הטיב ויסביר אותם בכדי שלא יטעו. ואם ”תקעת לזר כפיך“ הוא כגד הדיינים שזה תלוי כמו ערב קבלן, שמכניס עצמו במקומו ממש כן הדיינים הכניסו את עצמם כי נוטל ממון מזה ונותן לזה בלא רצון הבעל־דין הרי מכניס עצמו כערב קבלן.
If I am acting as an instructor, I have to be careful to give you good advice, but you are still responsible for your own actions. I have a level of responsibility, but it isn’t that strong. That is the Gra’s ערב סתם. If I am acting as a judge or פוסק, then I am telling you what to do. If I am wrong and you end up doing the wrong thing, then the onus rests on me alone. That is the Gra’s ערב קבלן.
And therefore, if I make a mistake I will be either נוקשת, in a net, or נלכדת, in a trap, which is even harder to get out of.
נוקשת באמרי פיך: נגד אותן הלומדים אומר ”נוקשת באמרי פיך“, כלומר אם לא תראה היטב שלא הכשל בדבר הלכה הרי נוקשת באמרי פיך שהורה דבר שלא כהלכה.
נלכדת באמרי פיך: הוא נגד התוקעים והן הדיינים שנוטל ממון מזה ונותן לזה; הוא נלכד ממש שיוציא ממון בעצמו שלא כדין.
And in those cases, when you have mis-judged or mis-taught, you need to be humble and admit your mistakes.
לך התרפס: הוא כנגד הדיינים…כלומר שתהיה כאסקופה [threshold] הנדרסת שלא תעכב שום דין ויהיו רצין אליך בני אדם הצריכין לדין.
ורהב רעיך: הוא על הלומדין אי אפשר להנצל רק בזה שתראה לרהב אח רעיך כלומר לגדל שיהא למדן ויכול ללמוד עצמו.
The only way to become a better teacher is to respect your students.
מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.
And this isn’t just about judges and rabbis. We are all judges. Every time we interact with another, we are judging.
יהושע בן פרחיה אומר:…הוי דן את כל האדם לכף זכות.
(ויקרא יט:טו) בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: הוי דן את חבירך לכף זכות.
And we need to be very careful about this because נוקשת באמרי פיך; נלכדת באמרי פיך: your own words will trap you.
תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות.
What kind of grader is Hashem? When He marks the final examinations called our lives, is He an easy grader or a strict grader? The answer to this question is that it depends. It depends on us. If we ourselves were easy graders, if we judged people generously, fairly and kindly, He will be an easy grader with us as well. But if we were strict graders, if we were relentless and merciless with other people, never giving them the benefit of the doubt, He will do the same with us, Heaven forbid.
And let me tell you, if Hashem judges people strictly, they don’t stand a chance. Let’s take tefillah. We go to shul three times a day. We say all our tefillos. And we think we’re doing fine. But Hashem takes one look at it and says, "That’s called prayer? During Shacharis, you think about what you are going to do in business that day. During Minchah, you think about what you did in business that day. And during Maariv, you think about what you are going to do in business tomorrow. This you call tefillah?"
No credit.
So what can we do? There is only one choice. Be kind and compassionate, generous and forgiving when you judge people. Then Hashem will do the same for us. The way we judge others determines the way we ourselves are judged.
…אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו…
The Baal Shem Tov takes this concept one step further…The conventional translation [of אל תדין את חברך] is “do not judge your friend until you stand in his place.” But the Baal Shem Tov offers an alternative interpretation. “You will become your own judge when you encounter your friend’s situation.” Hashem will sometimes let a person be his own judge, he explains, and that is a very frightening thing. Hashem decides not to pass [judgment] on him. Instead, he allows him to see another person doing something similar to what he did. Then Hashem waits to see how he handles it. If he judges harshly, Hashem turns his own judgment back on him, and he stands accused and condemned by his own words. But if he judges kindly. then he too benefits from the leniency of his own judgment.
So therefore, Shomo concludes, you need to be single minded in your pursuit of דן את כל האדם לכף זכות :אל תתן שנה לעיניך; ותנומה לעפעפיך.
That image, of not sleeping until you accomplish your goal, comes from David:
א שיר המעלות; זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃ ב אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃ ג אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש יצועי׃ ד אם אתן שנת לעיני; לעפעפי תנומה׃ ה עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃
Mishlei’s mussar message number eight is: assume the best of others; דן את כל האדם לכף זכות. And of all of Mishlei’s messages, this is the one that needs to be as intense as David’s need to build the בית המקדש.
And then Shlomo turns to a well-known symbol:
ו לך אל נמלה עצל; ראה דרכיה וחכם׃
ז אשר אין לה קצין שטר ומשל׃
ח תכין בקיץ לחמה; אגרה בקציר מאכלה׃
ט עד מתי עצל תשכב; מתי תקום משנתך׃
י מעט שנות מעט תנומות; מעט חבק ידים לשכב׃
יא ובא כמהלך ראשך; ומחסרך כאיש מגן׃
The idea that ants work hard and are a lesson about not being lazy, is an old trope in many cultures.
The fable concerns a grasshopper (in the original, a cicada) that has spent the summer singing and dancing while the ant (or ants in some versions) worked to store up food for winter. When winter arrives, the grasshopper finds itself dying of hunger and begs the ant for food. However, the ant rebukes its idleness and tells it to dance the winter away now.
Are we really supposed to learn מדות from the animals?
דאמר רבי חייא, מאי דכתיב (איוב לה:יא): מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ. מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת—זו פרידה, שכורעת ומשתנת מים. וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ—זה תרנגול, שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה, היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול—שמפייס ואחר כך בועל.
The problem with anthropomorphizing animal behavior is that there’s too much: what do we learn? Do we learn modesty from the cat, or aggressive cruelty?
אלמלי לא נתנה תורה לישראל, למדנו צניעות מחתול וכו׳: הנה מלשון זה יש לדייק דעכשיו דנתנה תורה אין לנו ללמוד מאלו, וקשה מה בכך אדרבא צריך ללמוד מאלו ליקח קל וחומר לעצמינו?
ונראה לי בס״ד כי עתה שנתנה תורה ואסרה לנו השקר אין ללמוד מדת הפיוס מן תרנגול, שהוא מפייס בשקר וכזב דמבטיח ואינו עושה, ואומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה דהא ודאי אסור באדם כיוצא בזה, וכן אין ללמוד ממנו דבר טוב זה פן יתלמד מכל דרכיו, שהוא אוהב נשים הרבה ומרבה התשמיש.
וכן אף על פי שיש ללמוד דבר טוב מנמלה להתרחק מן גזל, חוששין ללמוד ממנה דבר טוב זה פן ילמדו גם מדברים רעים שלה, והיינו שיהיה האדם להוט כל ימיו לאסוף הון ואהב כסף לא ישבע כסף, כאשר נמצא מדה רעה זו בנמלה דאם יהיה כך, מתי יעסוק בתורה? וכמו שאמרו המפרשים ז״ל על הפסוק (משלי ו:ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, ופירשו הכונה שתראה דרכים שבהם תתחכם כמו לימוד גזל ולא דרכים אשר תרשע בהם.
וכן החתול אף על פי שיש בו מדת הצניעות יש בו מדות רעות, שהוא רודף העכברים ולא ישקוט ולא ינוח מלרדוף אותם ימים ולילות, גם הוא גזלן הרבה שחוטף תמיד מן הבית בשר ודגים ושאר מאכלים והוא גוזל תמיד, ולכן עתה שניתנה התורה לנו אין נכון ללמוד מבריות אלו כלום, פן ילמדו גם מן הרעות הנמצאים בהם.
The answer, I think, is that they are metaphors. They have the meaning we assign to them, and the vivid images stick with us.
ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו; ישראל לא ידע עמי לא התבונן׃
The contrast with the שור and חמור makes Yeshaya’s message to the Jewish people much more potent.
I hate to disagree with Rav Lichtenstein, but he argues that the gemara in עירובין is saying that we could learn from animals.
Does Jewish tradition recognize an ethic independent of Halakhah?…
If the issue is reduced to natural morality in general, it need hardly be in doubt. “Rabbi Yohanan stated,” says the gemara in Eruvin, “If the Torah had not been given, we would have learned modesty from the cat, [aversion to] robbery from the ant, chastity from the dove, and [conjugal] manners from the cock.” The passage implies, first, that a cluster of logically ante-halakhic virtues exists; second, that these virtues can be inferred from natural phenomena…
Nor does the passage stand alone. The wide-ranging concept of derekh eretz—roughly the equivalent of what Coventry Patmore called “the traditions of civility”—points in the same direction. Its importance again, not as descriptively synonymous with conventional conduct but as prescriptive lex naturalis should not be underestimated.
There are good arguments for the idea of natural law, of דרך ארץ that precedes תורה. However, we cannot literally learn דרך ארץ from the behavior of animals. אלמלי לא נתנה תורה means “If not for the giving of the Torah, we would have learned from the animal world”. That’s not a good thing. Animals don’t act morally.
The naturalistic fallacy is the idea that what is found in nature is good. It was the basis for Social Darwinism, the belief that helping the poor and sick would get in the way of evolution, which depends on the survival of the fittest. Today, biologists denounce the Naturalistic Fallacy because they want to describe the natural world honestly, without people deriving morals about how we ought to behave—as in: If birds and beasts engage in adultery, infanticide, cannibalism, it must be OK.
The image of the ant in משלי emphasizes value of metaphor: ראה דרכיה וחכם. We observe animal behavior, anthropomorphize it, and our brains take their behavior as normal and therefore morally good. It’s similar to the power of dreams. The things we see in dreams predict the future, not because of some mystical power of our unconscious brains, but because the meaning we assign to the things we observe determines our behavior.
דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר (בראשית מא:יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה.
Animal behavior is the same way. We have to choose what behaviors to anthropomorphize and attribute moral value to.
So, then, what lesson are we supposed to take from the ant? What, exactly, are we not to be lazy about? Most מפרשים take this paragaph as independent of the previous ones, and as a metaphor for using your youth wisely.
ובזה תקח מוסר להרבות לאסוף חקי החכמה ודברי התורה בלבך כל ימי הנעורים, ואל תאמר די, ואחר שאספת כולם אז תבינם בשכלך. כמ״ש ליגמר איניש והדר לסבר, ולהכין לך צידה ליום מועד כמו שהנמלה מכינה על ימי החורף.
יט הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים הה׳ אין בציון אם מלכה אין בה; מדוע הכעסוני בפסליהם בהבלי נכר׃ כ עבר קציר כלה קיץ; ואנחנו לוא נושענו׃ כא על שבר בת עמי השברתי; קדרתי שמה החזקתני׃
Shlomo explicits states that lesson in קוהלת.
וזכר את בוראיך בימי בחורתיך; עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ׃
But here the parallel between מעט שנות מעט תנומות and the previous paragraph: אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ seems to emphasize the connection. We read the previous paragraph as about the moral debt we owe others in judging them. The image of the ant is of a social insect, constantly moving and interacting with the other members of the colony. As the gemara said, היינו למידי…גזל מנמלה. The ants are not only constantly working; they are constantly working together. The anthill is a bird-eye view of our constant interaction with others. Don’t be the עצל who doesn’t work at those interactions.