This shiur is based on Rabbi Shalom Carmy’s Perfect Harmony, which itself is a review of sorts of Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s And From There You Shall Seek. ובקשתם משם was written in Hebrew in the 1940’s as a companion to איש ההלכה, but was not published until 1978 and not translated into English until 2008, as And From There You Shall Seek.
מכול יצירותיו של הרב סולוביצ׳יק, ”ובקשתם משם“ היא אולי הכי העמוקה והכי נלהבת. הוא כתב אותה בפרץ השראה לאחר שסיים את ”איש ההלכה“, ואמר עליה לאחר שנים: ”לפי דעתי עולה הוא [על איש ההלכה] בתוכנו ובצורתו.“
…אמנם, אף על פי שהכותרת לקוחה מספר דברים, המטאפורה המרכזית בספר קשורה בספר תנ״כי אחר: שיר השירים.
שיר השירים is of course, a love story.
א שיר השירים אשר לשלמה׃ ב ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין׃ ג לריח שמניך טובים שמן תורק שמך; על כן עלמות אהבוך׃ ד משכני אחריך נרוצה; הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דדיך מיין מישרים אהבוך׃
But it is not a love story or a romantic comedy; it is part of תנ״ך, a holy book.
אמר רבי עקיבא, חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים.
תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו—מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו: רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים.
The allegorical character of the Song of Songs is a firm principle of the Halakhah, upon which are founded both the physical sanctity of the scroll of the Song of Songs as not to be touched (it “defiles the hands” (Yadayim 3:5]), and the sanctity of the name Shelomoh [Solomon], occurrences of which in the Song of Songs are interpreted allegorically as appellations for G-d [Shelomoh = Melekh she-ha-shalom shelo, “the King to whom peace belongs ”]. The aggadic tradition interprets the Song of Songs symbolically.
However, there is a dual allegorical interpretation, one metaphysical-historical and the other metaphysical-universal. The first interprets the book as a duet sung by the Holy One, Blessed Be He, and the community of Israel that bursts forth from the history of this nation; the second tends to expound it as material for the duet sung by G-d and humankind in general, expressing the mutual longings of Creator and created…
In truth, both interpretations refer to the same basic idea: the relationship between G-d and the world. This connection, however, is expressed in two ways: between G-d and the individual and between G-d and the collective.
The historical allegory is most familiar to us, since Artscroll bases its translation on Rashi.
ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר (הושע ב:ט) וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד הספר הזה ברוח הקודש, בלשון אשה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו, ומודה על פשעה. אף דודה, צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה, להודיעה כי לא מלבו ענה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה.
The second allegory, what Rav Soloveitchick calls "the duet sung by G-d and humankind“, ”metaphysical-universal", isn’t really with humanity as a whole, but the relationship of הקב״ה with every individual. This interpretation is expressed by Rambam.
וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה׳ אהבה גדולה יתרה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה׳, ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חלי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה׳ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו (דברים ו:ה) בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. והוא ששלמה אמר דרך משל (שיר השירים ב:ה) כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
So do we read שיר השירים as a metaphor of the love between G-d and Israel in history, or the love between the G-d and the human soul? Yes. And Rav Soloveitchick read it both ways. His essay קול דודי דופק is about reading שיר השירים as a historical allegory.
אני ישנה ולבי ער; קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קְוֻצּוֹתַי רסיסי לילה׃
הא־ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי־גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת־אבל, נולדה מדינת ישראל!
כמה פעמים דפק הדוד בפתח אהל רעייתו? דומני, שלכל הפחות יכולים אנו למנות שש דפיקות.
ראשית, דפיקת־הדוד במערכה הפוליטית. מביחנת היחסים הבין־לאומיים לק יכחש אף איש, במובן פוליטי, היתה התרחשות כמעט על־טבעית…
On the other hand, ובקשתם משם is about the relationship of הקב״ה and the individual and how that relationship develops.
כותרת הספר מקורה בספר דברים (ד:כט), שם נאמר לעם ישראל שבעתיד יוגלו בגלל חטאיהם, ובכל זאת וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ; כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. מילות הפסוק הן ניסוח בהיר ומדויק של נושאו המרכזי של הספר: החיפוש אחר הא־לוהים. אמנם, אף על פי שהכותרת לקוחה מספר דברים, המטאפורה המרכזית בספר קשורה בספר תנ״כי אחר: שיר השירים.
שיר השירים מתאר את היחסים בין צמד נאהבים, ועל פי המסורת היהודית מגילה זו משמשת כאלגוריה…ליחסים בין הקב״ה לבין האדם.
We know how a love story is supposed to go: meet cute, boy hates girl (and vice versa), boy and girl discover they are wrong about each other, boy loves girl, And They Live Happily Ever After. שיר השירים subverts all those tropes.
הרב סולוביצ׳יק מדגיש נקודה תמוהה בשיר השירים: הנאהבים עורגים זה לזה, ובכל זאת, פעם אחר פעם, אינם מנצלים את ההזדמנויות למפגש ביניהם. כאשר יכול הדוד לפגוש סוף סוף את אהובתו, הוא מסתתר בין הסלעים. מדוע הוא נמלט? גם התנהגותה של השולמית מעלה תמיהות. היא מחפשת אחר אהובה בכל ישותה ואפילו מתארת את עצמה כ־(שיר השירים ב:ה) חוֹלַת אַהֲבָה. כאשר אהובה מגיע לבסוף ונוקש על דלתה, היא מתמהמהת לפתוח לו את הדלת. לבסוף, כאשר היא יוצאת ממיטתה ופותחת את הדלת—אהבתה סוערת, לבה גועש—היא מגלה שהוא כבר עזב (שיר השירים ה:ו): וְדוֹדִי חָמַק עָבָר.
This constant coming close only to move further away is a tragedy in history that we need to overcome, but a reality in our personal relationship with הקב״ה. We never truly come close to ה׳; in ובקשתם משם Rav Soloveitchik says we strive for an equilibrium he calls דביקות.
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהב המקום ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים…וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלמה ריק וחסר.
I see that I have nothing to lean on and therefore draw close to G-d. But as I get closer I see that in order to merge with G-d I must abandon my self-existence and let infinity swallow me, and I draw back in terror.
Both love, the consciousness of ontic identification, and fear, the consciousness of ontic separation, are the highest pinnacle of the religious experience. But fear always follows upon love…Full participation in the divine order of existence, full unity, is impossible. The creature can never merge with his Creator.
We read שיר השירים ritually in two contexts, which reflect the two metaphees of the ספר. We read it on פסח and on ערב שבת. On פסח we read it publicly, as it represents the love between הקב״ה and בני ישראל through history. That began with יציאת מצרים and will continue until the final metaphor:
ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים׃
ברח דודי: מן הגולה הזאת ופדנו מביניהם.
ודמה לך לצבי: למהר הגאלה, והשרה שכינתך על הרי בשמים, הוא הר המוריה ובית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן.
On the other hand, on Friday nights, many read שיר השירים but always as individuals, quietly to oneself. It reflects our personal relationship with ה׳.
So how, on the Sabbath’s eve, is Shir HaShirim read by a Jew who has, for the moment, set aside his worldly preoccupations and even his intellectual pursuits? For the most part, we are taciturn about our private worlds, our personal reflections not recorded for scholarly examination…[O]ur thoughts are unlikely to follow any commentator’s exegesis of the biblical verse. It is as if the religious sensibility that accompanies the unselfconscious Friday-afternoon reader is incompatible, at that moment, with the elaborate intellectual constructions of the commentaries.
We want to go into שבת with a “beginner’s mind”. We don’t want to overanalyze our relationship with ה׳.
Humor can be dissected, as a frog can, but the thing dies in the process and the innards are discouraging to any but the purely scientific mind.
We read שיר השירים in something much closer to the literal sense, anthropomorphizing ה׳ rather than allegorizing שיר השירים.
Because He is both the commanding Other and the intimate Partner, He conceals Himself from us even as He seeks our fellowship. Underlying the Jewish ability to respond to G-d is the awareness of our own enigmatic destiny as individuals and as members of His people, at once creative and submissive, questing for Him and yet all too frequently failing to respond to His initiative.
All Scripture rehearses that intimate, holy story of revelation. Song of Songs is the Holy of Holies.
And that is how to read שיר השירים.