This was inspired by Rabbi Ari Kahn’s title essay in The Crowns on the Letters and Rabbi Aryeh Klapper’s Jorge Luis Borges’s “Life of Moses”: A Review, but is completely different. You should go read those, now. I’ll wait.
This week is Shavuot, so I would like to look at the gemara that is de rigueur for this time of year:
The parshah was Ki Sisa, and like every other Modern Orthodox rabbi, I was preparing a shiur about the aggadeta on Menachot 29b, Moshe Rabbeinu time-travelling to Rabbi Akiva’s classroom.
ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃
כל המצוות שניתנו לו למשה בסיניי—בפירושן ניתנו, שנאמר ”ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה“: ”תורה“, זו תורה שבכתב; ו”מצוה“, זה פירושה. וציוונו לעשות התורה, על פי המצוה. ומצוה זו, היא הנקראת תורה שבעל פה.
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש״ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש״ע, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. החזר ובא לפני הקב״ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק; כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו! אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: רבש״ע! זו תורה וזו שכרה! א״ל: שתוק; כך עלה במחשבה לפני.
Much ink has been spilled and many pixels darkened trying to explain how Moshe could have not known a הלכה למשה מסיני. That’s not where I’m going now. I want to look at that term, כך עלה במחשבה. We’ve seen that before:
[בראשית] ברא אלקים: ולא נאמר ברא ה׳, שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין. ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למה״ד, והיינו דכתיב (בראשית ב:ד) בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
שעלה במחשבה: ואם תאמר מה דהוה הוה, ומאי איכפת בזה אם כך עלה במחשבה? ויש לומר, שבא להגיד לך שטוב הוא לאדם שיהיה עומד במידת הדין ושאין צריך למדת הרחמים, שהרי כך היה רצונו של מקום בתחלה לבראותו במידת הדין, מזה תראה שכך הוא חפצו ורצונו, רק מפני שאין העולם יכול להתקיים בראו במדת הרחמים, ואשרי לו מי שיכול לעמוד במדת הדין, ואין צריך לרחמים.
עלה במחשבה refers to ה׳'s original plan, as it were, for creation. This serves as the hook for Rabbis Kahn and Klapper to connect to the story of Rabbi Akiva, the one person who could look at a world ruled by the מידת הדין and say, (ברכות ס,ב) כל דעביד רחמנא לטבא עביד.
But what does this, that the world should have been one of דין, have to do with the crowns on the letters? Our sugya says that Rabbi Akiva would expound halacha from each of the crowns. There is an assumption that every word, every letter in the Torah has meaning; James Kugel calls this “omnisignificance”.
מו ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום; אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת׃ מז כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם; ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה׃
כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ואם רֵק הוא, מכם. למה? שאין אתם יגיעין בו. כי הוא חייכם אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגיעין בו.
There is nothing empty in the Torah. But if that is true, what do we learn from the crowns?
Omnisignificance…describes an ideal which was never fully realized. Not every feature of Scripture has been interpreted either halakhically or aggadically…The well-known talmudic passage (Menahot 29b) which describes the scene in Heaven…poignantly describes the dilemma. On inquiring as to the purpose of the crowns, [Moses] is informed that many generations hence, R. Akiva would derive “piles and piles” of halakhot from each crown. We may ask, in the spirit of that story, where are those piles and piles of halakhot expounded from the crowns of the letters? The very locus classicus of omnisignificance points up either to its loss, or its lack.
What happened to all those piles? We have the record of Rabbi Akiva learning drashot from extra phrases, words, even letters, but nothing about the crowns on the letters. Maybe we’re looking at it wrong. The expression לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות appears elsewhere in the gemara, with no mention of the crowns on the letters. קוץ וקוץ means “every point” of the Torah.
(שיר השירים ה:יא) קְווּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים: אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרוֹשׁ עַל כׇּל קוֹץ וָקוֹץ תִּילֵּי תִּילִּים שֶׁל הֲלָכוֹת.
So Rav Moshe Feinstein gives an explanation that I think is the only one that makes sense. The כתרים לאותיות are symbolic of the importance of the text; they aren’t the basis of דרשה itself. He discussed the nature of פסק; how can we have the chutzpa to decide what is the real רצון ה׳?
ובזה ביארתי מה שאיתא במנחות דף כ״ט א״ר יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש״ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, שלכאורה לא מובן לשון כתרים שאמר. ועוד קשה שאלת משה מי מעכב, מה כוונתו בזה?…אבל לפ״מ שבארתי מדויק לשון כתרים שנמצא שהשי״ת עשה את אותיות התורה למלכים היינו שיעשה החכם וידמה מלתא למלתא ויפסוק הדין כפי הבנתו טעם האותיות שבתורה, וכשיהיה מחלוקת יעשו כפי הבנת רוב חכמי התורה אף שאפשר שלא נתכוונו להאמת ולא היה דעת הב״ה כן, דהקב״ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בע״פ בסיני לפי הבנתם ויותר לא יפרש ולא יכריע השי״ת בדיני התורה שלא בשמים היא אלא הסכים מתחלה להבנת ופירוש חכמי התורה ונמצא שאותיות התורה הם מלכים שעושין כפי מה שמשמע מהתורה לחכמי התורה אף שאולי לא היה זה כהבנת השי״ת…וזהו פירוש ”מי מעכב“, שמשה שאל למה עושה הקדוש ברוך הוא האותיות למלכים שיעשו כפי משמעות החכמים בלשון הכתוב והמסור, דמי מעכב שתכתוב באופן שלא יהיה אפשר לפרש רק דרך אחד ככוונתך האמתית, ולמה נתת כח מלוכה להאותיות שימצא שלפעמים יעשו שלא ככוונתך. והשיב הקדוש ברוך הוא, משום שע״י זה ידרשו ר״ע וכל החכמים תילין של הלכות שהוא הגדלת תורה ממעט הנכתב והנמסר, ולכתוב הרבה כל דבר בפרט אין קץ שהתורה היא בלא קץ וגבול.
And that’s the connection to כך עלה במחשבה לפני. The מידת הדון would have ה׳ create the world, including the Torah that is its blueprint, and then step back. Ideally, ה׳ gives us the Torah and it is ours. לא בשמים היא means that every divine intervention, every miracle and every prophetic message, represents a failure on our part, a bit of מידת רחמים from ה׳.
אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא.
There’s another version of our story, of the שעה שעלה משה למרום:
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעׇזְרֵנִי, מִיָּד אָמַר לוֹ (במדבר יד:יז): ”וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ“.
ה׳ wants us, as human beings, to have an active part in מתן תורה. Torah only has meaning in creation if it is ours. The Gra explains a well-known midrash:
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם; וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת׃
אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא…חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים…מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ…אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ? תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.
והכוונה כך הוא, דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה הקב״ה? השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל. צוה בעצמו שאם יולד איזה ספק בתורה יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם…על כן כשיצא הבת קול ואמר הלכה כר״א, עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא! ר״ל שכבר יצא הפסק דין מיד הדיין. על כן אין אנו משגיחין בב״ק ולא בשום נברא בעולם במה שנוגע בעניני הדת רק כפי הסכמת חכמי התורה, למטה בארץ.
And in fact, the Gra was famous for rejecting Divine intervention in his תלמוד תורה:
כי שמעתי מפיו הקדוש [של הגר״א] שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל, ולא הטה אזנו אליהם כלל, ואחד מן המגידים הפציר בו מאוד, עם כל זה לא הביט אל מראהו הגדול, וענה ואמר, איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו ית״ש ע״י שום אמצעי כלל וכלל, ורק עיני נשואות לו ית״ש מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו ית״ש בעמלי אשר עמלתי בכל כחי, הוא ית״ש יתן לי חכמה מפיו דעת ותבונה שיתן לי לב מבין וכליותי יעשו כשתי מעיינות, ואדע כי מצאתי חן בעיניו, ואיני רוצה אלא מה שבתוך פיו, וההשגות ע״י המלאכים המגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי אין לי בהם חפץ.
The crowns on the letters represent an awesome responsibility that we were granted at מתן תורה. They are our share in determining what is אמת.