{:style=color:red} 🚧🏗️ Page Still Under Construction This week's parsha is all about human טומאה. {:he} >וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב׃ --ויקרא טו:יא The halacha does not take וידיו לא שטף במים literally; a זב needs to immerse his whole body in the מקווה, not just wash his hands. {:he} ><em>וידיו לא שטף במים</em>: בעוד שלא טבל מטמאתו, ואפלו פסק מזובו וספר שבעה ומחסר טבילה, מטמא בכל טמאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי כמו הידים. --רש״י, ויקרא טו:יא Ramban says the פשט tells us that the important thing is the hands that are the body part doing the touching. In the words of the halacha, הידים עסקניות. {:he} >וענין הכתוב, בעבור כי הנגיעה בידים אמר כי אשר יגע בו הזב בידיו ועדין לא שטף אותם בשטיפת כל גופו במים, יהיה טמא. כאלו אמר, וכל אשר יגע בו הזב בידיו ועדין לא רחץ במים ביום טהרתו, יכבס בגדיו. --רמב"ן, ויקרא טו:יא And it was this פשט that led to the תקנות of handwashing that is so common in Judaism. We're *always* washing our hands. {:he} ><em>וידיו לא שטף במים</em>:‎ א״ר אלעזר בן ערך: מכאן סמכו לטהרת הידים מן התורה. --חזקוני, ויקרא טו:יא {:he} >שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות ואף על פי שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות. ולא גזר שלמה על הידים טמאה אלא לקדש. ואחר כך גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה. [השגות הראב"ד: ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים]. --משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ח:ח This was one of the oldest מצוות דרבנן, dating from the time of Shlomo. {:he} >אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה: (משלי כג:טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי, (משלי כז:יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר.. > דרש רבא מאי דכתיב (קהלת יב:ט) וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה?...אמר עולא אמר רבי אליעזר: בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. --עירובין כא,ב These--עירובין and נטילת ידים--are תקנות, positive enactments; they are more than just a "fence" around the Torah law. We've talked about the תקנה of עירוב as a way to create community that remains open to others (in <//פרשת ויקהל־פקודי תשפ״א>), "a community with walls that are entirely doors" (from Elli Fischer, [_Michael Chabon’s Sacred and Profane Cliché Machine_](https://jewishreviewofbooks.com/articles/3239/michael-chabons-sacred-and-profane-cliche-machine/)). The community serves as a "handle" to hold on to מצוות. But what is so important about washing hands that we do it all the time? Maharasha connects it to the pasuk that the gemara quotes, חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר. {:he} >ובענין נטילת ידים אמר חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי על תיקון נטילת ידים...לפי שיש המזלזלין בנטילת ידים כמו שכתוב בכמה דוכתי; על כן נאמר וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר. --חדושי אגדות מהרש״א Where are the כמה דוכתי that mock נטילת ידים? Maharsha doesn't say, but I suspect he was thinking of the Christian bible: ><b>1</b> Then came together unto him the Pharisees, and certain of the scribes, which came from Jerusalem. <b>2</b> And when they saw some of his disciples eat bread with defiled, that is to say, with unwashen, hands, they found fault. <b>3</b> For the Pharisees, and all the Jews, except they wash their hands oft, eat not, holding the tradition of the elders. <b>4</b> And when they come from the market, except they wash, they eat not. And many other things there be, which they have received to hold, as the washing of cups, and pots, brasen vessels, and of tables. <b>5</b> Then the Pharisees and scribes asked him, Why walk not thy disciples according to the tradition of the elders, but eat bread with unwashen hands? --Mark chapter 7, King James Bible ><b>37</b> And as he spake, a certain Pharisee besought him to dine with him: and he went in, and sat down to meat. <b>38</b> And when the Pharisee saw it, he marvelled that he had not first washed before dinner. <b>39</b> And [Jesus] said unto him, Now do ye Pharisees make clean the outside of the cup and the platter; but your inward part is full of ravening and wickedness. --Luke chapter 11, King James Bible Each of the gospels bring this up; Jesus really didn't like washing hands. His whole thing was that you didn't need handles on the מצוות since you didn't need מצוות. So what is it about נטילת ידים that tells us how to hold onto the מצוות? I looked at the same issue from a very different perspective in <//פרשת מצורע תשפ״ב>, but now I am going to use the approach of Rabbi Ari Kahn, in [_The Crowns on the Letters_](https://oupress.org/product/crowns-on-letters/). Chizkuni mentioned אלעזר בן ערך. That comes from the gemara: {:he} >אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה. ועוד, משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים. רבא אמר: מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם; אמר רבי אלעזר בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. --חולין קו,א אלעזר בן ערך was one of the most prominent students of רבן יוחנן בן זכאי. {:he} >חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס--בור סיד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע--אשרי יולדתו. רבי יוסי--חסיד. רבי שמעון בן נתנאל--ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך--מעין המתגבר. > הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. > אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם. --משנה אבות ב:ח Note the chronology: רבן יוחנן בן זכאי was one of the survivors of חורבן בית שני, and he was the one who convinced the Romans (גיטין נו:ב)‎ תן לי יבנה וחכמיה. These students are the ones who preserved the מסורה after the חורבן. {:he} >חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי. כל זמן שהיה קים היו יושבין לפניו. כשנפטר הלכו ליבנה, והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבואו אצלו ולא באו, כיון שלא באו בקש לילך אצלם, ולא הניחתו אשתו...שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו. --קוהלת רבה ז:ז Instead of joining the yeshiva in Yavneh, אלעזר בן ערך, the מעין המתגבר of Torah, moves to Emmaus, a resort city. >Canada Park encompasses the archaeological remains of the ancient city of Emmaus-Nicopolis, a site with layers of occupation from the Second Temple period onward... > Roman-era features include a well-preserved bathhouse dating to the 3rd century CE, featuring a hypocaust heating system, interconnected rooms for cold, warm, and hot baths, and original water channels. Aqueducts constructed in the 3rd to 4th centuries CE, built from large stone slabs, channeled water across the valley to support settlement and thermal springs associated with ancient Emmaus. --Grokipedia, [_Canada Park_](https://grokipedia.com/page/Canada_Park), accessed 2026-04-10 This ended up being a bad thing and serves as a warning of the dangers of trying to maintain ones learning on their own without a חברה. {:he} > והיינו דתנן, רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. תנא: לא רבי נהוראי שמו, אלא רבי נחמיה שמו. ואמרי לה, רבי אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו רבי נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. --שבת קמז,ב {:he} >אז בסוף, ר' אלעזר הוא שאומר אמרה זו! אימתי? אחרי שחזר לתלמודו כהפקת לקח ממה שקרה לו ולאחר שאותם חברים שהוא ציפה שיבואו אחריו, מתפללים עליו. --[_מחלקי המים, הֲחֵרֵש היה לִבָּם_](https://www.mayim.org.il/?holiday=%D7%94%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9-%D7%94%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%9B%D7%9D), הערה 16 But Rav Kahn proposes that אלעזר בן ערך made a choice--a difficult choice, but ultimately a positive one. {:he} >רבי אלעזר אומר: הוי שקוד ללמד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך. --משנה אבות ב:יד >We now understand why Rabbi Elazar ben Arakh went to a place of beautiful, pleasant waters: He was not on vacation, on a stress-relief holiday. He went to Emmaus because that is where there were people who needed him. He not only taught that we must “know how to answer the nonbeliever,” he actively sought out those who were in crisis. He was, as always, a man who practiced what he preached. What made him think that he could succeed? What made him think he could conquer the sweet waters of heresy? His teacher, Rabban Yohanan ben Zakkai, had given him the confidence. He was, after all, likened to an overpowering stream; his water, the water of Torah, had the power to heal spiritual pain, to cleanse and purify...Rabbi Elazar's words were able to bring solace even to those who did not wish to hear them, to those who were unwilling to be comforted. > Now we can understand why there were two traditions as to who was the greatest student; both traditions are correct. As a student, Rabbi Elazar ben Arakh was truly the most gifted. His teacher saw greatness in him, and his colleagues were painfully aware of what they were missing when he parted company with them. In retrospect, though, Rabbi Eliezer ben Hyrcanus made the greatest contribution to the preservation of the Oral Tradition. Whereas the opinions of Rabbi Eliezer ben Hyrcanus are quite well known in the Mishna and Talmud, Rabbi Elazar ben Arakh is almost unknown. > This, then, is the question that may ultimately prove unanswerable: Was Rabbi Elazar ben Arakh successful? --Rabbi Ari Kahn, [_The Crowns on the Letters_](https://oupress.org/product/crowns-on-letters/), p. 168 Rav Kahn notes something interesting in the version of the mishna of פרקי אבות that is in אבות דרבי נתן. {:he} >אבא שאול אומר *משום רבי עקיבא* שהיה אומר משמו לא היה אומר אלא אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס עמהם ואצבעו של רבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם. --אבות דרבי נתן נוסח ב׳ פרק כט And it is Rabbi Akiva who brings the model of רבי אלעזר בן ערך, the מעין המתגבר, as the ultimate form of Torah scholar. {:he} >רבי עקיבה אומר: הרי הוא אומר (משלי ה:טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ; באר מתחלתו אין יכול להוציא טיפת מים מאליו--לא היה אלא מה שבתוכו. כך תלמיד מתחלתו לא לִמֵּד כל דבר; לא היה אלא מה שלָמַד. וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ; דומה לבאר: מה באר מנזלת מים חיים מכל צדדיה כך באים תלמידים ולמדים הימינו. --ספרי דברים מח:ה >With regard to R. Akiba, too, there are descriptions of learning Torah as a flowing fountain [ירושלמי סוטה ט:טז: מִשֶּׁמֵּת רִבִּי עֲקִיבָה פָּסְקוּ מַעְיָינוֹת חָכְמָה]; his method of learning Torah is thus similar to that attributed to R. Elazar b. Arakh. One could even say that the latter was R. Akiba's spiritual hero. --Alon Goshen Gottstein [_Four Entered Paradise Revisited_](https://ma.huji.ac.il/~kazhdan/Shneider/barilan2012/kabbalah/Goshen-Gottstein.pdf) But the Tosefta says that Rabbi Akiva never learned from רבי אלעזר בן ערך. {:he} >אמ' לו ר' יהושע: עקיבא! דבריך בין שני יבמין, מה אתה משיב על יבם אחד? אמר לו:...כך בנדרים ובשבועות לא תחלוק. אמר לו: הבל. אילו הייתה בימי ר' [א]לעזר בן ערך והשבת תשובה זו. --תוספתא נדרים (ליברמן) ו:ה So Rav Kahn makes an utterly unjustified but so-perfect-that-it-has-to-be-true connection. How did Rabbi Akiva become *the* Rabbi Akiva? {:he} >מה היה תחלתו של רבי עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר מי חקק אבן זו? אמרו: לא המים שתדיר נופלים עליה בכל יום? אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא (איוב יד:יט) אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות...היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר׳ יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה. --אבות דרבי נתן ו:ב >The turning point in Rabbi Akiva's life was not a soliloquy. There is a second voice, an anonymous conversant, who speaks of the dynamic power of water, flowing water, water that gains in strength; such water can even erode stones. This anonymous mentor gently teaches the person who would later become one of the most important Torah scholars of all time...whereas the name of this advisor...is absent. Could this anonymous “other” be the man who left the /beit midrash/ and set out to educate and uplift common Jews like Akiva ben Yosef? > Rabbi Akiva's story seems to pick up where Rabbi Elazar's story ended: The latter is likened to a spring which gets stronger as it flows, and Rabbi Akiva's story begins as he observes the power of water to affect change...Perhaps, then, we may say that Rabbi Elazar ben Arakh did succeed, after all. --Rabbi Ari Kahn, [_The Crowns on the Letters_](https://oupress.org/product/crowns-on-letters/), pp. 171-172 And perhaps that is the lesson we should learn from all that water we pour over our hands. נטילת ידים...משום מצוה...מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך. Steady,, consistent flowing water can break the hardest stone. And דברי תורה מחקקים את לב בשר ודם. {:style=color:red} 🚧🏗️ Page Still Under Construction