This is a re-presentation of פרשת שמיני תשפ״א.
This week’s parsha is the dramatic climax of the inauguration of the משכן.
כ וישימו את החלבים על החזות; ויקטר החלבים המזבחה׃ כא ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה׳ כאשר צוה משה׃ כב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים׃
ויברכם: ברכת כהנים—יברכך, יאר, ישא.
וירד: מעל המזבח.
Where else would he be coming down from?
To unpack this, we have to look at the beginning of the parsha:
א ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל׃ ב ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם; והקרב לפני ה׳׃
He brings a חטאת that is specifically an עגל.
קח לך עגל: להודיע שכפר לו הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה.
This is in contrast to the חטאת that he had been bringing the previous week:
א וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי; לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם׃…יד ואת בשר הפר ואת ערו ואת פרשו תשרף באש מחוץ למחנה; חטאת הוא׃
פר אחד: לכפר על מעשה העגל שהוא פר.
Note the difference in wording: the פר comes לכפר and the עגל today comes להודיע שכפר לו. The actual atonement would not be with an עגל.
אין קטיגור נעשה סניגור.
פרה אדמה: משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל.
So why does Aharon need another חטאת just to let it be known that he was forgiven? Who needs to know?
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה׳׃
קרב אל המזבח: שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה, למה אתה בוש? לכך נבחרת.
ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. אמר לו משה ”אחי, ממנו אתה מתירא?! הגס דעתך וקרב אליו!“, לכך נאמר קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
Aharon needs to know that he had been forgiven, that he can offer an עגל and have it be accepted by הקב״ה. He doesn’t have faith in himself.
So he offers his קרבנות and what happens? Nothing.
כב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים׃ כג ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃
We know what was supposed to happen: the fire comes down from heaven and consumes the offerings.
כי היום ה׳ נראה אליכם: להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה.
להשרות שכינתו וכו׳: כדכתיב וַתֵּצֵא אֵשׁ…וַתֹּאכַל זהו במעשה ידיכם, לפי שזה הוא חיבה יתירה שנתקבלו הקרבנות, אבל לא במה דכתיב וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כׇּל הָעָם, דהא כ״פ נראה כבוד ה׳ ולא נצטוו על הבאות קרבנות, ואפילו לרעה נראה לפעמים כבוד ה׳.
ויבן שם דויד מזבח לה׳ ויעל עלות ושלמים; ויקרא אל ה׳ ויענהו באש מן השמים על מזבח העלה׃
וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים; וכבוד ה׳ מלא את הבית׃
לא ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך׃ לב ויבנה את האבנים מזבח בשם ה׳; ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח׃…לח ותפל אש ה׳ ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר; ואת המים אשר בתעלה לחכה׃
And that does happen, eventually, 2 psukim later. But that’s after וירד מעשת החטאת.
ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃
So we have this picture of אהרן on top of the מזבח; he’s set up the first sacrifices that he will offer (the previous week, it’s been his brother doing everything), he turns to the people and blesses them, and then…nothing. He is a failure.
ואמרו וַיֵּרֶד, אולי כי הוא לשון ירידה כי הוכר לו פחיתותו, לצד שראה שגמר מעשות הכל ולא ירדה שכינה. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים פרשה י״ט שצעק אהרן לפני משה שאמר לו ליקרב למזבח ובא לידי בושה וכו׳, ונכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה.
He is such a failure that his sons figure they have to cover for him.
א ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃
ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם: והוא (ויקרא ט:כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ של פסוק ראשון.
And Moshe even tells him that he (Moshe) expected the fire to come down for him (Aharon).
ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד; וידם אהרן׃
הוא אשר דבר וגו׳: היכן דבר? (שמות כט) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי, אל תקרי בִּכְבֹדִי אלא בִּמְכֻבָּדַי; אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במידעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
So what does Moshe do for his brother, after וירד מעשת החטאת? The Torah says, יבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו. And then, ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃ ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח. What happened in the אהל מועד? What changed?
ויבא משה ואהרן וגו׳:…ד״א: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב״ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל! אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.
He brings Aharon into the אהל מועד to daven with him. And then they come out and bless the people together, and now the fire comes down from heaven.
ויצאו ויברכו את העם: אמרו (תהילים צ:יז) וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָ־י אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ [וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ]; יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבנו, כל הטרח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳—אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.
What was the תפילה that Moshe said with Aharon? If the ברכה that they said afterwards was the end of תהילים פרק צ׳, then presumably the preceding תפילה was recorded as the beginning of תהילים פרק צ׳.
א תפלה למשה איש האלקים; אדנ־י מעון אתה היית לנו; בדר ודר׃… ג תשב אנוש עד דכא; ותאמר שובו בני אדם׃ ד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר; ואשמורה בלילה׃… ז כי כלינו באפך; ובחמתך נבהלנו׃… י ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון; כי גז חיש ונעפה׃… יב למנות ימינו כן הודע; ונבא לבב חכמה׃ יג שובה ה׳ עד מתי; והנחם על עבדיך׃ יד שבענו בבקר חסדך; ונרננה ונשמחה בכל ימינו׃
It’s all about how imperfect human beings are. It’s a prayer that ה׳ should recognize our frailty, and forgive us even if we’ve sinned, since we are only human. It may have been addressed to ה׳ but the audience was Aharon himself. ה׳ had forgiven him for חטא העגל.But Aharon couldn’t see that. That’s what להודיע שכפר לו הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה means. היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור: He could not forgive himself.
Trust in the power of forgiveness…The most important part of teshuva is to trust in G-d’s forgiveness and move on with joy. Then we too can forgive ourselves and repair the broken tapestry of our souls.
And Rashi’s explanation, that Moshe was מבקש רחמים, was only his “דבר אחר”. His first explanation was:
ויבא משה ואהרן וגו׳: למה נכנסו? מצאתי בפרשת מלואים, בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטרת.
I think that this is fundamentally the same idea. משה wasn’t showing him עבודת הקטרת, how to offer the incense. He was showing him מעשה הקטרת, how to make the incense. The ingredients of the קטרת teach us that we don’t need to be perfect for ה׳ to accept our prayers.
וחלבנה: בֹּשֶׂם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו.
Accepting ourselves, with all our human imperfection, is the prerequisite to our עבודת ה׳.