This week’s parasha starts with the description of Yitzchak and Rivkah’s marriage:
יט ואלה תולדת יצחק בן אברהם; אברהם הוליד את יצחק׃
כ ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה׃
כא ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה הוא; ויעתר לו ה׳ ותהר רבקה אשתו׃
Rashi tells us how wonderful Rivkah was:
בת בתואל מפדן ארם אחות לבן: וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם.
And the Maharal expands on this:
ואם תאמר אחר שהכתוב אומר שהיתה ”בת רשע“ מה הוסיף בזה שהיתה ”אחות רשע“, וכי יותר תלמוד מן האח ממה שתלמוד מן האב? ויראה כי הנמשך אחר המעשים שהם רעים כגון עבודה זרה וכיוצא בו הוא על ג׳ דברים: כי יש מהם שהוא עשה מכח יראה, שהוא יירא מפלוני וצריך לעשות כמעשיו. והשני שהוא עשה מאהבתו ומחבתו…ויש מהם שאינו עובד לא מאהבת אדם ולא מיראת אדם אלא מחמת מנהג שנהגו כך, כמו שאמרו רז״ל (חולין יג ,ב) ”גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם“. והנה רבקה מפני שאביה היה רשע היה לה ללמוד מכח מורא של אב…ומפני שהיה אחיה רשע…ונמשך האחד אחר מעשה השני מחמת האהבה…ומפני שכל העיר היו רשעים, והיה לה להיות נמשך אחר מנהג העיר שהיו כולם רשעים…לכל אחד יש התיחסות מיוחד וצירוף בפני עצמה, והיא פרשה מכולם.
Rabbi Shulman last week noted that this sets up the parallel with Abraham, who also had to leave three aspects of his old life:
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך׃
And last week we saw another side to Rivkah’s צדקות:
ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה; וינחם יצחק אחרי אמו׃
האהלה שרה אמו: ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.
And it’s worth noting that while Rashi emphasizes the miraculous aspects of Rivkah’s coming into the household of בית אברהם, the original midrash has more of what Rivkah herself did:
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו:
- כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן.
- כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה.
- וכל ימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה.
- כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר.
- וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה.
מיד ויביאה יצחק האהלה.
That’s just great. But then Rashi looks at the next pasuk and is bothered by the term לנכח אשתו:
לנכח אשתו: זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת.
But once we say that both of them davened, why ויעתר לו?
ויעתר לו: לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. לפיכך לו ולא לה.
This is from the gemara:
”ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו“; ”על אשתו“ לא נאמר אלא ”לנוכח“ מלמד ששניהם עקורים היו. אי הכי, ”ויעתר לו“? ”ויעתר להם“ מיבעי ליה! לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.
This is very disturbing. We just talked about how wonderful Rivkah was, how much she had to overcome, and still ה׳ won’t listen to her because of her ancestry? We would have thought that leaving a house of עבודה זרה and צרות עין would count for something:
א״ר אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז:יט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב; לרחוק ברישא והדר לקרוב.
And elsewhere the gemara rejects the idea that ה׳ treats the צדיק בן צדיק differently from the צדיק בן רשע:
אמר [משה] לפניו: רבש״ע מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו…? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק; צדיק ורע לו צדיק בן רשע….אמר מר: צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע? איני? והא כתיב…(דברים כד:טז) בָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ? אלא הכי קא״ל: צדיק וטוב לו, צדיק גמור; צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור…ופליגא דר׳ מאיר, דא״ר מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו.
Now, deciding who ה׳ should listen to is way above my pay grade, but the question bothers many contemporary commentators. Rabbi Moshe Bogomilsky says we are misreading the terms תפלת צדיק בן צדיק and תפלת צדיק בן רשע. תפלת means “the prayers of” but it means “the prayers about” not “the prayers by”:
Yitzchak and Rivkah both prayed to Hashem for a child. Rivkah’s prayer was, “Please G‑d, my husband is such a great tzaddik and the son of a tzaddik; he indeed deserves a child.” Yitzchak prayed and said, “Please G‑d, my wife grew up in the home of such wicked people as Betuel and Lavan, yet she is so righteous. She certainly deserves to be blessed with a child.”
Hashem accepted Yitzchak’s plea and argument and blessed Rivkah because she was a great ba’alat teshuvah.
That’s nice, but I do not think that is what the gemara or Rashi intended.
Rabbi Jay Kelman (Torah in Motion) says that there was an inherent difference between Yitzchak and Rivkah:
Having grown up in the house of Lavan, Rivka had much greater exposure to the ways of the world. She was able to develop much greater insight than her husband, whose tremendous piety and more limited life experiences blinded him from seeing evil. Her practical, no-nonsense approach enabled her to see that Eisav was no tzadik and that Yaakov could not permanently dwell in “the tents” and would have to gain worldly experience. She, much more than Yitzchak, saw the world for what it was.
But she could not, nor would she try, to match the spirituality of Yitzchak, the pure one who quietly walked with his father to be sacrificed on the altar. The idea that prayer would one day “replace” sacrifices has its origin in the life of Yitzchak. He would never leave the Land of Israel, the land we turn to when we pray. He was, in the words of our Sages, an olah temimah, a pure offering, dedicating his life to G-d and almost oblivious of the world around him. Prayer was his domain.
Now that works. Both of them had sacrificed, but Yitzchak was the more spiritual, more attuned to what “prayer” really means. It’s a good answer to the question of ויעתר לו, but it’s not Rashi’s answer.
Most answer that צדיק בן צדיק doesn’t mean that we are better for being FFB rather than BT; it’s that ה׳ still rewards our ancestors (who do deserve שכר) by listening to our prayers. That is called זכות אבות:
אמר ר׳ יהודה: מהו (שיר השירים ב:ח) מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים? אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינן נגאלים לעולם; אלא למי אני מסתכל? לאבותיהם הקדושים, שנאמר (שמות ו:ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בזכות אבותם אני גואלם. לכך כתיב מדלג על ההרים ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו:ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ.
And we invoke this every day in our own תפילות: וְזוכֵר חַסְדֵּי אָבות וּמֵבִיא גואֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם.
וזוכר חסדי אבות: He remembers the merits of the Avos. Chesed, here, is used in the sense of zechus avos, the reward that our Forefathers earned. It is this reward that HaKadosh Baruch Hu “remembers” when He blesses us as their beneficiaries.
This is a little hard to morally justify. How can we “inherit” our parents' זכויות?
Some people are born on third base and go through life thinking they hit a triple.
The gemara in fact has a problem with this:
ברא מזכי אבא. אבא לא מזכי ברא, דכתיב ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל, אין יצחק מציל את עשו.
The Bais HaLevi (the original Yosef Dov Soloveitchik) addresses this:
והנה מה דאנחנו מזכירים זכות אבות בתפלה ולכאורה מה יועיל
מעשה אבות להבן והלא אמרו לא הציל אברהם
את ישמעאל?
ורק משום דגם לנו נשאר קצת ממעשיהם הטובים בירושה
מהמדות הטובות שלהם, וכמו שאומרים בתפלה מה יפה
ירושתנו ועל כן ראוי שיזכור לנו זכותם. והרי אצלנו נשאר
בירושה חלק גדול מהניסיון של יצחק יותר ממה שנשאר לנו
מהניסיון של אברהם, ועל כן אנחנו מבקשים שיזכור לנו עקידת
כי יצחק מעשיו הטובים הוריש לנו גם קצת.
And this is how one of the kollel אברכים in the hesder yeshiva in Maale Adumim put it:
הרי לנו שמושג זכות האבות אינה מעין ”צינור“ המעביר
זכויות של קיום המצוות ומעשים טובים ”בהוראת קבע“
לבנים על אף היותם פושעים ומורדים. זכות האבות היא
עניין הקשור בבנים עצמם. לבנים יש פוטנציאל גדול
מכוח העובדה כי הם בני אבותם. גם אדם רשע, אם הוא
בן צדיק, טמונה בו היכולת להתקדם ולחזור לתלם ולדרך
הישרה, נסתר בתוכו כוח נפשי והוא יכול להשתמש בו
לטובה.
זכות אבות is real, but it isn’t really an inheritance. It’s a trust fund, that we have to earn in order have access to it. That’s why the parasha starts with emphasizing ואלה תולדת יצחק בן אברהם; אברהם הוליד את יצחק. It was only because יצחק was the son of אברהם, because he continued in his father’s mission, that ויעתר לו ה׳.