The parasha starts with אלה תולדת but everyone talks not about Isaac but about the next generation, the rivalry (from the womb!) between Jacob and Esau. I want to spend some time on Isaac.
ואלה תולדת יצחק בן אברהם; אברהם הוליד את יצחק׃
Rabbi Leibtag points out that the sequence of תולדות forms the outline of ספר בראשית:
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם; ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים׃
זה ספר תולדת אדם; ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו׃
אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו; את האלקים התהלך נח׃
ואלה תולדת בני נח שם חם ויפת; ויולדו להם בנים אחר המבול׃
אלה תולדת שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד; שנתים אחר המבול׃
ואלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן; והרן הוליד את לוט׃
ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם; אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם׃
ואלה תולדת יצחק בן אברהם; אברהם הוליד את יצחק׃
ואלה תלדות עשו הוא אדום׃
אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו; ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם׃
What does תולדות mean? Some commentators take it literally, as descendents:
אלה תולדות נח—בני בניו.
Others take it as metaphoric, “happenings”:
כמו הקורות כטעם מה ילד יום.
עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
תולדות has the sense of transition, starting a new family or lineage. But there is one name prominently missing: Abraham. Instead, we have תולדת תרח, which seems incongruous. Rabbi Leibtag says that, based on what little we know of תרח, maybe he does deserve to be called the progenitor of what would otherwise be תולדת אברהם:
ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו; ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם׃
Terach started the journey to Canaan, presumably as part of his own spiritual awakening:
שהיתה מוכנת אל גרם המעלות במושכלות והיתה רצויה מכל הארצות כאמרו ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאד הארצות כאמרו ולא גשמה ביום זעם. וכבר אמרו חז״ל אוירה של ארץ ישדאל מחכים.
מַהוּ וַיֵּצְאוּ אִתָּם. אֶלָּא, תֶּרַח וְלוֹט נָפְקוּ עִם אַבְרָהָם וְשָׂרָה, דְּכֵיוָן דְּאִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם מִן נוּרָא, אִתְהַדַּר תֶּרַח לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם. כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְעֲרוּ בְּקַדְמִיתָא, אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶךְ לְךָ.
Rabbi Eisemann has a radical reading of the well-known aggada about Nimrod throwing Abraham into the fiery furnace:
Our forefathers were among those idol-worshippers…Terach must have believed passionately indeed, to have been willing to consign his rebel son Abraham to the searing flames of Nimrod’s furnace. Shocking as it may sound, we could read this readiness for the ultimate sacrifice as the forerunner of the akeida!
We see hints that Terach had the potential to be a spiritual revolutionary as well. Abraham may have fulfilled that potential, but Terach was the progenitor, and it is from him that the Torah traces this particular תולדת.
The second question is about Isaac. We have the impression that his history is simply a continuation of Abraham:
בוא וראה שכל מה שאירע לאברהם אירע ליצחק. אברהם גלה ויצחק גלה. אברהם נסתקפו על אשתו ויצחק נסתקפו על אשתו. אברהם קנאו בו פלשתים ויצחק כך. אברהם הוליד לבסוף ויצחק כך. אברהם יצא ממנו צדיק ורשע ויצחק כך. אברהם היה רעב בימיו ויצחק כך, שנאמר: ויהי רעב בארץ.
Why is he the start of a תולדת? How can he be the start of a new lineage (especially since both of his children form תולדת of their own)? I think there is is a profound difference between the story of Isaac and that of Abraham as presented in the Torah, that warrants him being the start of a new תולדת. There isn’t much about Isaac in the Torah, just a few brief stories, including one that is often overlooked:
א ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה׃
ב וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה; שכן בארץ אשר אמר אליך׃
ג גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך; כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך׃
ד והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל; והתברכו בזרעך כל גויי הארץ׃
ה עקב אשר שמע אברהם בקלי; וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי׃
ו וישב יצחק בגרר׃
Isaac faces some of the same situations that his father did, some of the same נסיונות. The Ramban offers the opinion that Abraham actually failed some of his tests:
יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלקים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא
Isaac, in this reading, passes the test, stays in Canaan, and is rewarded:
שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך
יב ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים; ויברכהו ה׳׃
יג ויגדל האיש; וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד׃
יד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה; ויקנאו אתו פלשתים׃
Rav Amnon Bazak points out an important distinction between Abraham’s and Isaac’s interactions with Avimelech:
כב ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר; אלקים עמך בכל אשר אתה עשה׃
כג ועתה השבעה לי באלקים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי; כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה׃
כד ויאמר אברהם אנכי אשבע׃
…
כז ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך; ויכרתו שניהם ברית׃
כח ויצב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן׃
Avimelech asks for an oath, a שבעה, but Abraham makes a covenant, a ברית, which is seen as a much closer bond, something frowned upon later in the Torah:
ונתנם ה׳ אלקיך לפניך והכיתם; החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם׃
And the midrash takes Abraham to task over this:
ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך… ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשות, אמר לו הקב״ה:…אתה נתת לו ז׳ כבשות בלי רצוני, כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז׳ משכנות ואלו הן, אוהל מועד וגלגל, נוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים תרין…
Rashbam even connects this to the Akeida that follows:
אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב״ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם…והקב״ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן
…
והאלקים נסה את אברהם - קנתרו וצערו…כלומר: נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך!
Isaac had a different response:
כו ואבימלך הלך אליו מגרר; ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו׃
כז ויאמר אלהם יצחק מדוע באתם אלי; ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם׃
כח ויאמרו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך; ונכרתה ברית עמך׃
כט אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום; אתה עתה ברוך ה׳׃
ל ויעש להם משתה ויאכלו וישתו׃
לא וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו; וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום׃
Avimelech comes to him asking for a ברית, but only leaves with a שבעה. Rav Bazak points out that this ends with a more positive outcome:
ואילו ההסכם עם יצחק מסתיים במילים וילכו מאתו בשלום, ושוב אין אנו שומעים על הפרתו. דווקא מתוך חידוד המרחק המוסרי שבין יצחק לאבימלך, מרחק שאינו מותיר מקום לכריתת ברית, משיג יצחק ’שלום קר‘ עם אבימלך, שהיה יעיל יותר מן הברית שכרת אביו.
One might (especially since this is a Kollel Torah Mitzion class) give a “ציוני” interpretation. Isaac starts a new תולדת because he is the first “sabra”. He lives in the land, not by the forbearance of the natives, but as a native himself. He does not leave in times of trouble, but works at succeeding despite the famine. He does not acknowledge Avimelech’s jurisdiction as a separate nation to seal a ברית, but as a fellow citizen with whom to swear a שבעה. He plans that his descendents will be the family to truly settle the ארץ הקדושה.