This week’s parsha introduces us to many of the laws of טומאה and טהרה.
לא אלה הטמאים לכם בכל השרץ; כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב׃ לב וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם; במים יובא וטמא עד הערב וטהר׃ לג וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו; כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו׃ לד מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא; וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא׃…לז וכי יפל מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא׃ לח וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם׃
That’s a nice polyptoton there:
Now, I don’t understand טומאה and the logic behind its laws.
כל הטומאות מפורשות בתורה, והם גזירות התורה, ואין דעתו של אדם מכרעתן; והם מכלל החוקים.
But we can hypothesize about what they mean. One of the striking things about טומאה is that it is contagious. A source of טומאה is called an אב הטומאה and something that is susceptible to catching it is called a ולד הטומאה.
ויהיה מספר אבות הטומאות שלשים ושתים אבות ואלו הן השרץ והנבלה והמת והאדם שנטמא במת…
ודע כי כל מה שיטמא באחד מאבות הטומאות בין אדם בין כלים בין אוכלים בין משקין יקרא ראשון לטומאה…ויקראו גם כן הראשון ולד הטומאה.
Rav Moshe Lichtenstein makes the point that the אבות הטומאה are natural.
טהרה וטומאה מתייחסות לעולם הטבע. הטהרה מציינת את הטבע במצבו הראשוני, הקמאי; ואילו הטומאה מציינת את ההשחתה של הטבע המקורי, על ידי המוות והכליון. בעצם, אין טהרה מושג חיובי אלא העדר; העדר מוות, כליון והשחתה. העולם, כפי שנברא ע״י הקב״ה, הינו טהור. רק לכשיוכנס בו גורם הפוגם במצב בריאתו הראשונית, ייטמא. לעומת זאת, הקודש אינו העדר אלא מצב חיובי. אין הקדושה סילוק החול, אלא יצירת הקודש…אף החול מתוקן בפני עצמו ואין בו שלילה או השחתה כדוגמת הטומאה. הקדושה משמעותה מעבר מהעולם הטבעי והסתמי של טהרה וחולין, לעולם שנוצק לתוכו תוכן חיובי בנוסף להדר הבריאה.
But the ולדות הטומאה are man-made.
דברים הנמצאים בטבע והאדם לא נגע בהם—כגון חיות, צמחים או חומרי גלם אחרים—אינם מקבלים טומאה. רק האדם ואביזריו—כלים ואוכלין שנועדו לצורכו—הם המקבלים טומאה.
That is emphasized in our passage above: plants are not susceptible to טומאה until they are washed.
To be defined as food, something has to be detached from the ground and potentially fit for human consumption. Accordingly, stalks of wheat in the field and food only fit for animal feed are not subject to ritual impurity.
Now, let’s say that something is detached from the ground and potentially fit to feed people. Even then, it will not contract impurity unless it has been rendered susceptible by becoming wet with one of seven liquids—water, dew, oil, wine, milk, blood or honey. Once wet with one of these liquids, the food remains susceptible to contract ritual impurity even when dry. Further, the Torah says “if water was placed on seeds…” from which the Sages determine that these laws only apply if the food item was intentionally made wet in a manner that satisfies the owner, for example, washing an apple.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא ט:א) שנאמר בתורה מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, פרושו שיאכל לאדם. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (משנה טהרות ח:ו) שכל אכל שאינו מיחד לאדם אינו מקבל טמאה כלל. ופרשו גם כן, שאינו נקרא אכל לענין קבלת הטמאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחבר אפלו בשרש קטן שיכול לחיות, אינו נקרא אכל לקבלת הטמאה, ואפלו נגעו בו כל הטמאות טהור הוא.
וכן אין כל אכל שבעולם נקרא אכל לקבל טמאה, עד שיבוא עליו מים מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם וגו׳…
יש לסמכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחלת המחשבה ולומר, כי הענין לפי שהתורה לא תחשב שום דבר להיות ראוי לדינין שבו עד שעת גמר מלאכתו…ועל כן גם בענין הטמאה נאמר שאין דיני טמאת הפרות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פרות וירקות להדיחן מעפרן טרם שיאכלו אותן, היה הענין לומר על כלן דרך כלל שלא יהיו נקראים אכל עד שיכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשרן הוא כשהודחו ברצון הבעלים.
And the law for inanimate objects is similar: only a כלי אשר יעשה מלאכה בהם can be a ולד הטומאה.
כלי עץ וכלי עור וכלי עצם מקבליהן כגון הָעֲרֵבָה וְהַחֵמֶת וכיוצא בהן מקבלין טמאה מדברי תורה. אבל פשוטיהן כגון הלוחות והכסא והעור שאוכלין עליו וכיוצא בהן אינן מקבלין טמאה אלא מדברי סופרים שנאמר ”מכל כלי עץ“ מפי השמועה למדו מה שק שיש לו בית קבול אף כל שיש לו בית קבול.
כלי העשוי לשימוש עראי, או כלי שלא נגמרה מלאכתו, או שבר כלי, אינו נחשב כלי, הלכך אינו מקבל טומאה.
Now, this distinction sounds like it ought to be interesting to somebody, but I haven’t found anyone who discusses it. So I would say that the halacha is teaching us two different things.
טומאה sounds like a bad thing, but the truth is that it is only negative when it comes to the מקדש.
והזרתם את בני ישראל מטמאתם; ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם׃
ח כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות—אינו אלא לעניין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מלהיכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה. אבל החולין—אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאין.
ט כשם שמותר לאכול חולין טמאין ולשתותן, כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ויש לו לטמא את החולין המתוקנין, לכתחילה. וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהיטמא בהן: שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרון ואת הנזיר מהיטמא במת, מכלל שכל העם מותרין; ושאף כוהנים ונזירים מותרין להיטמא בשאר טומאות, חוץ מטומאת מת.
The way Rav Hirsch understands this is that טומאה is that which reminds us of death. Now, death is part of reality and it is not inherently a negative thing.
וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויהי ערב ויהי בקר יום הששי׃
את כל אשר עשה והנה טוב מאד: להרבות המות, לפי שצפה הקדוש ברוך הוא בעולם וצפה שטוב המות לבריות לכך אמר את כל אשר עשה והנה טוב מאד.
Dealing with the dead is in fact a great מצווה, called חסד של אמת, but the awareness of death is incompatible with עבודת ה׳.
We took it that the conviction of this very first fundamental truth [humanity’s moral responsibility] would be endangered by…the fact that man must submit to death and to the superficial limitations which the forces of nature exert on everything including human beings which a dead human body lying before one’s eyes, demonstrate so radically. If the whole human being has succumbed to death…then altogether nowhere is there place for the moral “thou shalt” next to the physical “thou must”.
The sense that life ends, that there will be a time when I no longer exist, leads to nihilism.
יח אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלקים; ולראות שהם בהמה המה להם׃ יט כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל; ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל׃ כ הכל הולך אל מקום אחד; הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר׃ כא מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה; ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ׃
So the Torah tells us that we may not enter the מקדש in a state of awareness of death.
That is the philosophy of טומאה from an אב הטומאה; death as a natural process. The other side is the man-made technology. That is not a bad thing; our task in this world is to be creators, and we use technology to create מקדש: the definition of מלאכה is that which was used to build the משכן. But technology can be misused. Putting technology together with death is utterly incompatible with קדושה.
ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית; כי חרבך הנפת עליה ותחללה׃
ותחללה: הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל.
Keeping טומאה, the awareness of death, far from our עבודת ה׳ is important for our religious sensibilities. Keeping it far from our technology is even more so.