My children know that they can ask almost any question, but there is one topic that is absolutely off limits, because the enormity of the implications is so overwhelming: why is turkey kosher? Well, (אבות ה:כא) בן חמישים לעצה, so it’s probably time to face the awful truth head on.
The starting point for the discussion is Rabbi Dr. Ari Z. Zivotofsky’s article (The Journal of Halacha and Contemporary Society, Spring 1998, Vol. 35:79-110), Is Turkey Kosher?. This shiur is highly oversimplified and likely, completely wrong. As always, consult your LOR.
The problem starts with our parasha, which introduces the laws of כשרות. It includes lists of kosher and nonkosher animals, but, after 3500 years, we don’t know what those words refer to. For instance, the שפן is listed as a nonkosher terrestrial animal, but there is some discussion whether that is the hare or the hyrax (the consensus—meaning the Artscroll chumash—translates “hyrax”. The error seems to come from European ראשונים who simply used the name of the most similar animal they were familiar with, which ended up in the King James translation as “coney”, the older term for “rabbit”). But that doesn’t really matter, since the Torah gives the characteristics of a kosher animal, and we have a solid tradition of what that means. So both the hare and the hyrax are nonkosher להלכה; the question is only one of פירוש המילים.
But for birds, there are no characteristics given. There is just a long list of flying animals that are not kosher; anything else is fine.
יג ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם; את הנשר ואת הפרס ואת העזניה׃
יד ואת הדאה ואת האיה למינה׃
טו את כל ערב למינו׃
טז ואת בת היענה ואת התחמס ואת השחף; ואת הנץ למינהו׃
יז ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף׃
יח ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם׃
יט ואת החסידה האנפה למינה; ואת הדוכיפת ואת העטלף׃
And the gemara explains that this list is meant to be exclusive:
עופות כ״ד הוו; אלא ולעופות טהורים אין מספר.
But we don’t know what the words mean! And even if you knew what all those words are, it’s not so simple, since they include “למינה”, implying that there are broader categories than what we now call “species”:
איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן.
And some of the names are synonyms:
אמר אביי: כשם שראה ודאה אחת היא כך איה ודיה אחת היא.
So how do we know what is kosher? The gemara adds that there are signs just as with animals and fish:
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. רבי אליעזר בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא.
אבל אמרו חכמים: ר״ל כך מקובלנו הלכה למשה מסיני.
הדורס: האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שהוא אוכל. ויש שפירשו, שאינו ממתין לבעל חי עד שימות אלא אוכלו מחיים.
אצבע יתירה: זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות.
וקרקבנו נקלף: הכיס שבתוך הקורקבן נקלף מבשר הקורקבן.
So now it’s easy: just determine what species meets these criteria and they are kosher. There are disagreements about some of those, but we have standard halachic ways of dealing with מחלוקת.
But it’s not that simple:
והתניא: עורב—זה עורב, למינו— ר׳ אליעזר אומר: להביא את הזרזיר. אמרו לו לר׳ אליעזר: והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן, מפני שיש להן זפק! אמר להם: אף הן עתידין ליתן את הדין.
דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא אסירא. חזיוה דדרסה ואכלה.
…ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס, דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה, ולאחר זמן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש. ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (דף סג,ב) שעוף טהור נאכל במסורת.
And that idea, that there needs to be a מסורת that a given bird is kosher, is brought להלכה:
יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה: ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור וכן נוהגין ואין לשנות.
(Note that the מחבר is not apparently disagreeing with the principle; he just has an exception for goose-like birds)
So we only eat birds that we know have been eaten since time immemorial; a מסורת that presumably goes back to משה רבינו, or at least to the time of חז״ל.
The problem with the turkey is obvious:
The terminus ante quem for the discovery of domesticated turkeys by Europeans is the Cortez expedition of 1519. The Spanish Conquistadors brought turkeys back to Europe where they were savored as a delicacy at state dinners. They were eventually acquired by other European countries, probably reaching England in 1524, and being raised domestically in Italy, France, and England by 1530. When the Pilgrims came to settle the New World in 1620 they brought turkey back to its native land, indicative of its wide-spread general acceptance in Europe.
As the turkey’s acceptance spread through Europe, somehow, Jews also started eating it, and eventually the question of its kosher status was posed to various rabbis, who usually permitted it.
The wild turkey has a crop, its gizzard is peelable, it has an “extra” toe…all signs indicating the turkey may be kosher.
It is possible that not everyone permitted the turkey. No less an authority than Rabbi Shlomo Kluger (1785-1869; Ha’elef Lecha Shlomo 1:YD:111) was asked about birds that come from America. He responded that we only eat birds with a mesorah, there were no Jews in America before 100 or so years ago, ergo there cannot be a mesorah and all American birds are prohibited. He concludes with the warning that whoever fails to heed him will in the future have to answer for his actions.
But everyone eats turkeys.
Contemporary authorities have likewise indicated its acceptability. In a discussion on the propriety of celebrating Thanksgiving, Rabbi Michael J. Broyde (Journal of Halacha and Contemporary Society, Fall 1995, 30:42-65) quotes numerous halachic authorities who parenthetically permit the eating of turkey. For example, Rav Moshe Feinstein is quoted as saying “halacha sees no prohibition … with eating turkey” (ibid, p. 51). Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s opinion is quoted by Rabbi Hershel Schachter in Nefesh HaRav (p.231): “in his [Rabbi Soloveitchik’s] opinion there was no question that turkey did not lack a tradition of kashrut.” In the course of offering their opinions about the observance of Thanksgiving, Rabbi David Cohen (of Gvul Yavetz), Rabbi Eliezar Silver, and Rabbi Ephraim Greenblatt note that the turkey is a kosher bird.
Why is the turkey acceptable? A number of reasons have been given:
[One explanation] why turkey is permitted has also been suggested. Chazal were able to identify all 24 of the non-kosher birds found in the biblical list. Since they did not know about turkey, it could not have been in the list. But this is clearly a fallacious argument because there are New World birds that are obviously [sic] non-kosher. Examples include the following raptors: Bald eagle…peregrine falcon…and osprey…Thus, the Torah’s list may actually include New World birds.
The Arugot Habosem (Rabbi Aryeh Lebush Bolchiver, author of Shem Aryeh, Russia, published 1870; kuntras ha’tshuvot in the back, siman 16) very neatly presents the quandary: Birds require a tradition to be kosher and turkey (indik) is a bird that comes from America, a place that was not discovered until the year 5254 (1494) and so no tradition is possible. Yet, he notes, all Jews, except for one well-known family in Russia, the Frankels, eat it. He therefore reaches the very important conclusion that when the Ramo requires a tradition, it is only when there is uncertainty about the bird’s dores status. He…posits that even according to Rashi and the Ramo, a bird, like the turkey, that is raised in thousands of houses for hundreds of years and is clearly not a dores does not require a mesorah if it also has the three other indicia of a kosher bird; which the turkey does.
The Netziv holds (and this seems to be the consensus) that we do follow Rashi and the Ramo, but we are misinterpreting “מסורת”. We need a מסורת that a given bird is kosher, but the very fact that it is eaten is a מסורת (he was asked about a kind of goose, but extends it to the turkey):
אחר שכבר נהגו לאכלם ומסתמא גם אז היה עפ״י הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח״ו…ותדע שהיתר העוף אינדיק שאנו אוכלין היו הרבה מערערים עליהם בשעה שהביאום מאינדיא ולא היה מסורת על כשרותם, וגם עוד היום יש מחמירים ופורשים מהם, ומ״מ כבר נהגו להיתר ואין פוצה פה, והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאסרם.
This represents an important principle in הלכה. The collective will of the Jewish people—call it כנסת ישראל—has real meaning. (תוספות, מנחות כ:ב) מנהג ישראל תורה הוא:
אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך׃
אל תסג גבול עולם, אמר רשב״י: אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.
אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו; אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל.
ודברי הרבים היא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא. ויותר מכל ראיה מזה ”פוק חזי מאי עמא דבר“ וזה העיקר והסמך. ואחר כך, אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו בגמרא בענין הזה, ואם יש בהם כלום שלא יתכוין [למנהג]…אינו עוקר את העיקר
Part of that is practical; “if it ain’t broke don’t fix it”:
In the matter of reforming things, as distinct from deforming them, there is one plain and simple principle; a principle which will probably be called a paradox. There exists in such a case a certain institution or law; let us say, for the sake of simplicity, a fence or gate erected across a road. The more modern type of reformer goes gaily up to it and says, “I don’t see the use of this; let us clear it away.” To which the more intelligent type of reformer will do well to answer: “If you don’t see the use of it, I certainly won’t let you clear it away. Go away and think. Then, when you can come back and tell me that you do see the use of it, I may allow you to destroy it.”
But there is a theological side as well.
אמרו לו: ר׳, שכח ולא הביא סכין מע״ש מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי; אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה.
We believe that what we do in good faith (literally!) actually is רצון ה׳. Eating turkey becomes not just a culinary experience but a religious statement of connection with our past and a declaration that our actions represent the word of G-d.