This week I want to look at an apparently simple pasuk:
ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר; ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה׃
Rashi brings a midrashic explanation of ונערתיה הלכת:
על יד היאר:…וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, ”הוֹלְכוֹת“ לְשׁוֹן מִיתָה (סוטה יב,ב), כְּמוֹ (בראשית כה:לב) ”הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת“—הוֹלְכוֹת לָמוּת לְפִי שֶׁמִּחוּ בָהּ; וְהַכָּתוּב מְסַיְּעָן, כִּי לָמָּה לָנוּ לִכְתֹּב ”וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת“.
But others argue that ונערתיה הלכת is necessary for understanding the פשט:
ונערתיה הזכירן כאן לפי שעתיד לומר ותשלח את אמתה שהיא אחת מן הנערות.
However, most מפרשים go in exactly the opposite direction: אמתה was specifically not one of נערתיה:
לרחוץ על היאור: בחדר של מלך שהיה סמוך ליאור ומביט בו. כי אמנם כבודה בת מלך פנימה בלי ספק לא יצאה אל היאור.
ונערותיה הולכות: לכן לא שלחה אחת מהן שלא היו אז שם עמה.
ותשלח את אמתה: האמה המשרתת אותה אז לרחוץ. וכל זה ברצון אלקי שלא תשלח אחת מהנערות החשובות ותסמוך עליה, ואולי תבחר להשליכו אל היאור.
ונערותיה הולכות וגו׳: היה השגחה פרטית שלא יהיה נודע לפרעה ולשריו כל הנעשה שהצילה בת פרעה ילד מן היאור. והיה ההשגחה שבאותה שעה היו נערותיה הולכות ומטיילות סמוך ליאור בגובה החוף. ולא ראו מה שעשתה אדונית שלהן במורד.
והורה הכתוב את אשר הפליא הוא ית׳ לעשות עם משה כי הלא לפי הטבע היה קרוב הדבר יותר יפגעו נערותיה עם משה מלפגוע בו בת פרעה כי הלא הוא היה על שפת היאור. ובת פרעה ירדה לרחוץ על היאור ממש פנימה..וזה ”ונערותיה הולכות על יד היאור ותרא את התבה“ ונערותיה שבסמוך לא ראוי. ולא עוד אלא שהיתה בתוך הסוף נעלם מן העין בין בדי הסוף וה׳ האיר את עיניה. ותראהו טרם יראוהו נערותיה פן ימיתוהו על דבר המלך שלטון.
So the פשט of ונערתיה הלכת emphasizes the השגחה פרטית of Moshe’s rescue, how Bat Pharaoh saw him when her maids-in-waiting did not. Why the דרש of הוֹלְכוֹת לְשׁוֹן מִיתָה? The actual gemara is even more specific:
ונערותיה הולכות וגו׳: א״ר יוחנן: אין הליכה זו אלא לשון מיתה; וכן הוא אומר הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת. ”ותרא את התיבה בתוך הסוף“: כיון דחזו דקא בעו לאצולי למשה, אמרו לה: גבירתנו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה בניו ובני ביתו מקיימין אותה! ואת עוברת על גזירת אביך? בא גבריאל וחבטן בקרקע.
The Maharal is one of the pioneers of reading midrashim “seriously but not literally”; or rather, he argues that the “literal” reading of a midrash is in a spiritual sense:
והוקשה להם עוד דלמה הוצרך למכתב ”ונערותיה הולכות על יד היאור“, דמאי נפקא מיניה בזה? לכך אמרו שהיו הולכות למיתה על שמיחו בה שלא תקח את הילד, כי המיתה תקרא הולך לפי ש־(מלכים א ב:ב) הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ מן העולם. ויש רמז כי הולכת חסר כתיב הלכת בגמטריא מיתה. ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי וזהו מיתה עליונה ושוב לא מיחו…ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב, כמו שפירש לך הכתוב הצלת משה רבינו עליו השלום, הוי ליה לפרש שהנערות היו הולכות למיתה, שלא היה זה נס מפורסם.
The Maharal doesn’t specifically mention it, but we’ve talked about the idea that גבריאל as a מלאך represents “the manifestation of ה׳’s hand in history”. When it says, בא גבריאל וחבטן בקרקע and נסתלק מהם כחם ומזלם, they have lost their destiny and role in history.
- Luke
- Obi-Wan. Why didn’t you tell me? You told me Vader betrayed and murdered my father.
- Obi-Wan
- Your father was seduced by the dark side of the Force. He ceased to be Anakin Skywalker and became Darth Vader. When that happened, the good man who was your father was destroyed. So what I told you was true, from a certain point of view.
Rav Hutner explains further, that the פשט of the text represents the “world of פשט”, what we would observe if we were seeing the incident in person. But if we could see it through “דרש-colored glasses”, we would see the same incident very differently:
וכוונת דברי קדשו של המהר״ל היא, כי מכיון דהסתכל באורייתא וברא עלמא, ממילא כל השבעים פנים לתורה יש להם פנים מקבילים בעולמות…ומפני כן, מה שנתגלה בתורה בפנים של פשט, הרי הוא מאורע של פשט בעולם הפשט; ומה שנתגלה בתורה בפנים של רמז, הרי הוא מאורע של רמז בעולם הרמז והוא הדין והיא המדה בכל שבעים פנים אשר לתורה. וזו הוא הצעת דבריו של המהר״ל, דמכיון דמיתה זו של נערות בת פרעה היא הסתלקות מזלם העליון, וממילא בטל הכוח הרוחני של ההתנגדות למשה, הרי מאורע זה בסדר הצלתו של משה אין הוא שייך לעולם הפשט, וממילא אין מאורע זה ניכר באותם הפנים של תורה שאנו קוראים להם פנים של פשט. זו היא כוונתו של המהר״ל.
In other words, the פשט explanation and the דרש explanation are saying exactly the same thing. The נערות walked on, while בת פרעה saw the basket and saved the infant. The נערות were lost to history, while בת פרעה became an important player in the history of the world. This is the Maharal’s approach to all of חז״ל's aggadot:
…לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית כי קטון ופחות הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים לא לחכמים, אבל הם ז״ל דברו מן הסבה שמחייב הטבע. והמכחיש דבר זה מכחיש האמונה והתורה…אבל הדבר הוא כך, שהסבה אשר נתנה התורה הוא הסבה שלכל דבר יש סבה טבעית מחייב אותו, ועל אותה הסבה הטבעית יש סבה אלקית והוא סבת הסבה ומזה דברו חכמים.
And that gets back to the text that the gemara uses to prove its point about אין הליכה זו אלא לשון מיתה. It uses a pasuk about Esav (הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת) when there is apparently a better pasuk (the one cited by the Maharal):
אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ׃
Or, from קהלת:
הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר׃
We are all in a state of what Heidegger calls Sein-zum-Tode, ”Being-toward-death“ (which he sometimes called Vorlaufen-zum-Tode, ”Running-ahead-toward-death“). We are all הֹלְכִים בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. But that fact can let us grow and develop:
כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹ־ת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה׃
כי הן האדם יש בו חומר וצורה שהיא הנשמה והנשמה תמיד מרווחת והולכת ונכון לקרותה מהלכת לא עומדת. אך המלאכים שהם צורה הם עומדים כי אינם מרויחים שאין להם יצה״ר.
חז״ל are making the point that the נערות are to be compared to Esav specifically:
ל ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי; על כן קרא שמו אדום׃
לא ויאמר יעקב; מכרה כיום את בכרתך לי׃
לב ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות; ולמה זה לי בכרה׃
לג ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו; וימכר את בכרתו ליעקב׃
לד ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך; ויבז עשו את הבכרה׃
אמנם המשוקע בתאוות הזמניות יתייאש מנועם החיים הנפשיים, כי לדעתו בכלות ימי חיי הבלו הכל כלה עמו ואין אחר המות כלום, ובכל יום ויום מתקרב אל המות באמת ונקרא הולך אל המות.
It’s what we say at a סיום:
אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת
And it highlights the contrast with בת פרעה who doesn’t walk on, who acts and so has a role in history:
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור: אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. פירוש, דהוי ליה למכתב ”ותלך לרחוץ ביאור“, מה ”על היאור“, אלא פירוש ותלך לרחוץ מגלולי בית אביה, ועל היאור כמשמעו…מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי, ואם לא היתה זכאית לא בא זכות כזה על ידה…והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה.
We are all הולכות למיתה. It’s what we do with our הליכה that matters.