What was Moshe’s name?
א וילך איש מבית לוי; ויקח את בת לוי׃
ב ותהר האשה ותלד בן; ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים׃
…יויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן; ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו׃
One question is, what did his parents call him? He was about two (after fully weaned) when he moved into Pharaoh’s house:
יגדל הילד, כ״ד חדש הניקתהו.
Surely he had a name before then? Why does the Torah not tell us anything?
We only know the name that בת פרעה gives him. Textually, that marks her as his “real” mother:
לב ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן; כי אמרה כי ראה ה׳ בעניי כי עתה יאהבני אישי׃
לג ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה; ותקרא שמו שמעון׃
לד ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים; על כן קרא שמו לוי׃
But even then, what was his name? Would an Egyptian princess name her kid משה, from a Hebrew phrase?
ותקרא שמו משה: וא״ת והלא מצריית היתה והיאך קראה בלשון עברי וי״ל שהיא קראה בלשון מצרי שם שמשמעותו משה והתורה קראו משה בלשון עברי. ד״א שלמדה לשון עברי משבאו העבריות למצרים.
שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה ”מוניוס“. וכך כתוב בס׳ עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי, כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים.
The problem with that idea is that משה is a very rare word for “drawing out from the water”. It appears only one other time (actually twice, but it’s the same pasuk) in תנ״ך:
יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי; יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים׃
There’s a much more common word:
ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים; וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן׃
He should have been called דָּלִי! The Netziv has an alternate explanation: his name actually was משה, in Egyptian; כי מן המים משיתהו is not the explanation for the name, but the justification for בת פרעה naming him:
ותקרא שמו משה: ראיתי בשם הרב ר׳ שמואל נ״י במדינת בעהיים, דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ”ילד“. …והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה…
כי מן המים משיתהו: הרי הוא כאלו נטבע במים. ואין לאביו ואמו חלק בו. ואני אם הילד…ולפי דברינו אין שם משה יחס לתיבת משיתהו. אלא הענין הוא טעם על השם משה. ומ״מ כך דרך לשה״ק לכתוב לשון נופל על לשון…
For my amusement, I looked up some ancient Egyptian. Moshe meaning “child” fits. “Monius” doesn’t seem to fit any word that means “draw from the water”; the closest I could find is a word meaning “concealed”.
Hieroglyphics Gardiner Transcription Transliteration Translation Examples from Wikipedia 𓄟𓀔 F31-A17 ms child Pharaoh Ahmose, “Moon-Born”; Kamose, “Spirit-Born” 𓇋𓎡𓈖𓀜 M17-V31-N35-A24 ikn draw water from well etc. 𓇋𓏠𓈖𓀃 M17-Y5-N35-A4C imn secret, hidden, conceal, hide
So I’m going to go with the עמק דבר, that Moshe’s Egyptian name was Moshe, and מן המים משיתהו is a לשון נופל על לשון, a Divine coincidence that gives meaning to his name. And that name doesn’t mean “drawn out”, as Ibn Ezra pointed out; it means “one who draws out”:
ותקרא שמו משה: ממלט ומושה את אחרים מצרה.
But what was his birth name? For that, we’re going to have to look at an “extreme” midrashic interpretation, of a pasuk in דברי הימים that is talking about the descendants of Judah:
וְאִשְׁתּ֣וֹ הַיְהֻדִיָּ֗ה יָלְדָ֞ה אֶת־יֶ֨רֶד אֲבִ֤י גְדוֹר֙ וְאֶת־חֶ֙בֶר֙ אֲבִ֣י שׂוֹכ֔וֹ וְאֶת־יְקֽוּתִיאֵ֖ל אֲבִ֣י זָנ֑וֹחַ וְאֵ֗לֶּה בְּנֵי֙ בִּתְיָ֣ה בַת־פַּרְעֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר לָקַ֖ח מָֽרֶד׃
At the פשט level, these are the children of מרד, from the family of Judah, who married an Egyptian princess, with no connection to our story. His three sons were the leaders (אבי) of three cities in Judah:
כ זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
…
לד וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם׃
לה יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה׃
…
נח חַלְחוּל בֵּית צוּר וּגְדוֹר׃
But we can’t let that go; if this is part of כתבי הקודש then there must be more to these chronological lists:
ר׳ סימון בשם ריב״ל ור׳ חמא אבוה דר׳ הושעיה בשם רב אמרי לא ניתן דברי הימים אלא לִידָרֵש.
And there are only two “בת פרעה”s in תנ״ך: Shlomo’s wife, who brings עבודה זרה into his palace, and the בת פרעה of our story. Only one of these deserves to be called בִּתְיָה, “daughter of ה׳” (we use the name today but generally pronounce it בַּתְיָה):
”ואלה בני בתיה בת פרעה“, ר׳ יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך וקראתו בנך; אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנא׳ אלה בני בתיה בת י־ה.
So the midrash develops all these names as being names for the only son that our בת פרעה had, משה רבינו:
עשרה שמות נקראו לו למשה.
And “names”, especially in the midrash, don’t necessarily represent literally what a person is called, but who they truly are:
תני: שלשה שמות נקראו לאדם הזה: אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים, ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו.
So what were Moshe’s ten names?
ירד, שהוריד את התורה מלמעלה למטה…אביגדור…הרבה גודרין עמדו לישראל וזה היה אביהן של כולן. חבר, שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים…אבי סוכו, שהיה אביהן של נביאים שסוכים ברוח הקודש…יקותיאל…שעשה את הבנים מקוין לאביהם שבשמים. אבי זנוח, זה משה שהיה אב למזניחים שהזניחום מע״ז.
רבי יהודה ברבי אלעאי אמר אף טוביה שמו הה״ד (שמות ב:ב) ”ותרא אותו כי טוב הוא“ כי טוביה הוא, רבי ישמעאל בר אמי אמר אף שמעיה שמו…(דברי הימים א כד:ו) וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי; שמעיה, ששמע י־ה תפלתו, בן נתנאל, בן שנתנה לו תורה מיד ליד. הסופר, שהיה סופרן של ישראל…אף לוי היה שמו, על עיקר משפחתו…ומשה, הרי עשרה…
Notice how the midrash puts the names in our pasuk from דברי הימים together: ירד אבי גדור is the one who brought down the מצוות דאורייתא and established the מסורה of מצוות דרבנן; חבר אבי שוכו is the one who connected G-d to Israel and established the מסורה of נבואה; and יקותיאל אבי זנוח, the one who connected Israel to G-d and established the מסורה of עבודה.
His parents called him טוביה from ותרא אותו כי טוב הוא; full of potential but with no way of knowing how his life would turn out.
The ninth name is שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר in his role as scribe of the תורה שבכתב.
But the tenth, the name שקרוי לו בספר תולדות ברייתו, was משה. Why do we only know that one?
The answer goes back to בת פרעה, and the sacrifice she made to save his life:
רבי שמעון בן פזי כי הוה פתח בדברי הימים אמר הכי: כל דבריך אחד הם, ואנו יודעין לדורשן. ”ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד“. אמאי קרי לה יהדיה? על שום שכפרה בעבודה זרה, דכתיב ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ואמר רבי יוחנן: שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. ילדה? והא רבויי רביתיה! לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
ותקרא שמו משה; מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר׃
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה ותקרא שמו משה, ”ויקרא אל משה“.
And this became the essence of who Moshe was:
The word “shem” defines what a person is supposed to be and what a person is. According to Rav Samson Raphael Hirsch, the word “shem” is related to the word “sham” [there]. “Sham” defines where an item is and “shem” defines where a person is. Moshe Rabbeinu, the master of all prophets, the giver of the Torah, had many attributes. There were many aspects to his personality, his career, and his talents. But perhaps the underlying facet that really defined Moshe, was his modesty (anivus). “The man Moshe was very modest, more so than any person on the face of the earth.” [Bamidbar 12:3]
It is only because of Moshe’s humility that the Almighty could trust him to transmit the Torah and to be the master of all prophets. All the other attributes and achievements of Moshe Rabbeinu’s career stem from his unique modesty. The unchallengeable role he played in the life of our nation represents virtually “absolute power.” The only reason why Hashem felt “comfortable” giving Moshe such power, was because of Moshe’s extraordinary humility and modesty.
What incident in Moshe Rabbeinu’s life gave birth to this quality of humility? The answer to that question, I believe, is “from the water I have drawn him forth.” It has a profound effect on a person’s ego if he goes through life with the understanding that “but for the grace of G-d and the daughter of Pharaoh, I would not be here.”
If a person lives his whole life thinking “I am here only as a chesed” [by virtue of a Divine favor], it changes his entire outlook on life. Nothing is taken for granted anymore. Everything in life is viewed as a gift because “my whole being here, indeed, was a gift and a chesed.”