This week’s parasha starts with the mission of the “spies”:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל; איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם׃ ג וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה׳; כלם אנשים ראשי בני ישראל המה׃
ד ואלה שמותם; למטה ראובן שמוע בן זכור׃…
And we’ve talked before about the apparent contradiction with the story as Moshe tells it in ספר דברים:
כב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ; וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן׃
כג וייטב בעיני הדבר; ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט׃
כד ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל; וירגלו אתה׃
Rav Medan says that the problem was that ה׳'s mission was different from what the people wanted. ה׳ said to send representatives of each tribe to literally tour the land, to divide it among the tribes.
אשר ינחלו לכם: בשבילכם; כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות.
ג ויאמר יהושע אל בני ישראל; עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה׳ אלקי אבותיכם׃
ד הבו לכם שלשה אנשים לשבט; ואשלחם ויקמו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם ויבאו אלי׃
…ט וילכו האנשים ויעברו בארץ ויכתבוה לערים לשבעה חלקים על ספר; ויבאו אל יהושע אל המחנה שלה׃
There was no need for a military mission; they could just walk in and ה׳ would protect them. The people, however, wanted a military mission, ויחפרו לנו את הארץ. And Moshe’s mistake was to conflate the two missions, and send politicians as amateur spies.
But ה׳ agreed to Moshe’s plan. Why? Rav Kamenetsky takes note of the wording here: וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה׳.
על פי ה׳: בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁלֹּא עִכֵּב עַל יָדוֹ.
אבל זהו דחוק מאד לומר שמה שלא עיכב על ידו זה קרא ”על פי ה׳“…
והנה על עיקר הצעתם לשלוח מרגלים כתוב בפרשת דברים: וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים וגו׳. וביאור הדבר הוא כמו שמבואר ברמב״ן בפרשת בחקתי (כו:יא) שהשגחת השי״ת על האדם תלויה בשיעור הבטחון של האדם בה׳, וכיון שהם לא בטחו לגמרי בה׳ הסכים משה לשלוח מרגלים, כלומר שהכבוש יהיה כפי דרכי הנהגות המלכיות, והרי זה כמו מלחמת הרשות בשעת הנהגת מלכות ישראל ששאלו באורים ותומים.
Just as in any war, they needed to consult with ה׳, by means of the אורים ותומים:
ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳; על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה׃
תנו רבנן: כיצד שואלין? השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה. השואל אומר: (שמואל א ל:ח) אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? והנשאל אומר: כה אמר ה׳, עלה והצלח. רבי יהודה אומר: אין צריך לומר כה אמר ה׳, אלא עלה והצלח. אין שואלין בקול…ולא מהרהר בלבו…אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה …
כיצד נעשית? רבי יוחנן אומר בולטות; ריש לקיש אומר מצטרפות.
למ״ד מצטרפות שהיו האותיות עומדין מעצמן בצירוף כסדר דבר הנשאל ניחא; אבל למ״ד בולטות ק״ק כיון שהיו בולטות שלא כסדר היאך הבין מהם דבר הנשאל לצרף האותיות? וי״ל שהיו האותיות בולטות זה אחר זה כפי סדרן בדבר הנשאל ובסדר שהיו בולטות זה אחר זה היה מצרפן.
This is how the Rambam describes it:
ט עשו בבית שני אורים ותומים, כדי להשלים שמונה בגדים—ואף על פי שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן: מפני שלא הייתה שם רוח הקודש; וכל כוהן שאינו מדבר ברוח הקודש, ואין שכינה שורה עליו—אין נשאלין בו.
י וכיצד שואלין: עומד הכוהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחורי הכוהן. ואומר השואל, אעלה או לא אעלה; ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו לבין עצמו.
יא ומיד רוח הקודש לובשת את הכוהן, ומביט בחושן, ורואה בו במראה הנבואה, עלה או לא תעלה—באותייות שבולטות מן החושן כנגד פניו. והכוהן משיבו ואומר לו עלה, או לא תעלה.
And this understanding, that על פי ה׳ means “as asked of the אורים ותומים”, explains some of the mysteries of this parasha. The names of the spies are listed in apparently random order.
מנה הכתוב השבטים לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא כתולדותם ונראה שראה למנותם הנה לפי מעלת השלוחים.
But Yehoshua is in the middle of the pack. Were all the others at a higher level than he was? Rav Kamenetsky connects it to the story in דברים:
ותקרבון אלי כלכם: כָּאן ”וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם“, בְּעִרְבּוּבְיָא—יְלָדִים דּוֹחֲפִין אֶת הַזְּקֵנִים, וּזְקֵנִים דּוֹחֲפִין אֶת הָרָאשִׁים.
…הוצרכו לשאול אלא את מי ישלחו, והיתה התשובה למטה ראובן שמוע בן זכור למטה שמעון שפט בן חורי גו׳ למטה אפרים הושע בן נון, וזה נקרא על פי ד׳.
…ונראה לי ליישב, דהנה הבאתי לעיל מה שכתב רש״י להלן…״בערבוביא"…וכיון שכן גם בסדר [שהביאן הפסוק] נעשה ערבוביא.
The image is of everyone pushing and shoving, בְּעִרְבּוּבְיָא; whoever got to the front of the line asked their question, and the order of names is random because the whole process was chaotic and random.
Another question is the name of Yehoshua:
ד ואלה שמותם; למטה ראובן שמוע בן זכור׃…ח למטה אפרים הושע בן נון׃…טז אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ; ויקרא משה להושע בן נון יהושע׃
הושע בן נון has been called יהושע for a long time now:
ח ויבא עמלק; וילחם עם ישראל ברפידם׃
ט ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק; מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי׃
יב ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃
יג ויקם משה ויהושע משרתו; ויעל משה אל הר האלקים׃
The answer is that Yehoshua has status for two reasons. one is his service to Moshe. The other is his yichus:
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד׃
כ וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח; וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ׃ …כו לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ׃ כז נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ׃
ויקרא משה להושע בן נון יהושע: [לא עתה קרא אותו כן, שהרי כבר קודם לכן נקרא יהושע] אלא כך פירושו. הושע בן נון שאמרנו למעלה שנקרא כן בבית אביו הוא אותו שקרא משה [יהושע] כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו. שכך היה מנהגם, כמו ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, ויקרא לדניאל בלשצר.
האורים ותומים השיב למטה אפרים הושע בן נון, ולפיכך הודיעה התורה שזו היתה שם העריסה…
ויקרא משה להושע וגו׳: הִתְפַּלֵּל עָלָיו יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים.
Joshua has two roles, one as the grandson of the נשיא of his tribe, and one as the protégé of Moshe. As Rashbam says, “יהושע” is the name he was given as the protégé of Moshe, and the one he used in his professional career. The אורים ותומים named him as representative of his tribe, as “הושע”. Moshe, by announcing that he is really יהושע, is asking him to be Moshe’s representative as well. Moshe realizes that עצת מרגלים, the secondary mission of spying, is probably a mistake and so reminds him that he is יהושע, משרת משה. Moshe needs him to be his (Moshe’s) representative, to keep the primary mission together and keep the others focused.
Why does this matter, that the spies were sent על פי ה׳, and that means על פי האורים ותומים?
וביאור העניין הוא, שבאמת התשובה באורים ותומים לא היתה תמיד לפי מה שהאמת צריכה להיות, אלא התשובה באה מדויקת לפי השאלה, ומוכח זה מהמעשה של פלגש בגבעה.
יז ואיש ישראל התפקדו לבד מבנימן ארבע מאות אלף איש שלף חרב; כל זה איש מלחמה׃ יח ויקמו ויעלו בית אל וישאלו באלקים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימן; ויאמר ה׳ יהודה בתחלה׃ יט ויקומו בני ישראל בבקר; ויחנו על הגבעה׃ כ ויצא איש ישראל למלחמה עם בנימן; ויערכו אתם איש ישראל מלחמה אל הגבעה׃ כא ויצאו בני בנימן מן הגבעה; וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה׃ … כג ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ה׳ עד הערב וישאלו בה׳ לאמר האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי; ויאמר ה׳ עלו אליו׃
כד ויקרבו בני ישראל אל בני בנימן ביום השני׃ כה ויצא בנימן לקראתם מן הגבעה ביום השני וישחיתו בבני ישראל עוד שמנת עשר אלף איש ארצה; כל אלה שלפי חרב׃ כו ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה׳ ויצומו ביום ההוא עד הערב; ויעלו עלות ושלמים לפני ה׳׃ כז וישאלו בני ישראל בה׳; ושם ארון ברית האלקים בימים ההם׃ כח ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל; ויאמר ה׳ עלו כי מחר אתננו בידך׃…
לה ויגף ה׳ את בנימן לפני ישראל וישחיתו בני ישראל בבנימן ביום ההוא עשרים וחמשה אלף ומאה איש; כל אלה שלף חרב׃
The אורים ותומים are intentionally opaque, oracular. It’s a lower level of רוח הקודש than נבואה, and much lower than Moshe’s נבואה.
וכמו כן הכא, אע״פ שעיקר שילוח המרגלים היה שלא כרצון המקום, אבל מה שהם שאלו באורים ותומים לא היה אם לשלוח אלא את מי לשלוח, ולכן על זה באה התשובה למטה ראובן שמוע בן זכור, כלומר הכי מסוגל בשבט ראובן לשליחות זו הוא שמוע בן זכור וכו׳, ולכן שפיר נקרא שליחות זו על פי ד׳.
The phrase that the אמת ליעקב associates with the אורים ותומים came up in last week’s parasha:
על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו; כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו׃
על פי ה׳ is how ה׳ guides בני ישראל as a whole. In the wilderness, the instructions were explicit. As they enter ארץ ישראל, they will have to make their own decisions. Establishing a ממלכה means that the people have the responsibility to create ממלכת כהנים וגוי קדוש. ה׳ is now willing to let them make their own mistakes and deal with the consequences. This, fundamentally, was the sin of the spies:
The spies did not doubt that Israel could win its battles with the inhabitants of the land. Their concern was not physical but spiritual. They did not want to leave the wilderness. They did not want to become just another nation among the nations of the earth. They did not want to lose their unique relationship with God in the reverberating silence of the desert, far removed from civilisation and its discontents. This was the mistake of deeply religious men—but it was a mistake.
In Israel, signs from G-d would be subtle, ambiguous. The story of our parasha was the first test of the new system.