This week’s parsha is largely about the sin of the spies, and next week is the rebellion of Korach (presumably as a response to the decree of wandering in the wilderness). But before the story of Korach, the Torah presents a series of laws.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם׃…
We’ve discussed before the nature of these laws, and how they are a response to the sin of the spies (כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם). But interrupting the legal text that interrupts the narrative, is another brief narrative:
לב ויהיו בני ישראל במדבר; וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת׃ לג ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה׃ לד ויניחו אתו במשמר; כי לא פרש מה יעשה לו׃
לה ויאמר ה׳ אל משה מות יומת האיש; רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה׃ לו ויציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת; כאשר צוה ה׳ את משה׃
What was the מקושש doing? Why is this story here? To answer that, we’re going to jump forward 11 perakim and 39 years:
א ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף; ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה׃ ב ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר׃ ג אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ בעדת קרח; כי בחטאו מת ובנים לא היו לו׃ ד למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן; תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו׃ ה ויקרב משה את משפטן לפני ה׳׃
The gemara notes that בחטאו מת means that צלפחד wasn’t part of the major rebellions that we have been reading about:
דתניא: ”אבינו מת במדבר“, זה צלפחד. ”והוא לא היה בתוך העדה“, זה עדת מרגלים. ”הנועדים על ה׳“, אלו מתלוננים. ”בעדת קרח“, כמשמעו.
So what was his חטא? The aggadah hates a vacuum. We have a person with an anonymous sin, and we have a sin with an anonymous person. It’s a perfect match!
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ וגו׳, ולהלן הוא אומר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר. מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא.
Rabbi Akiva is making a textual connection: the word בַּמִּדְבָּר appears in both stories, so they must be related. We call that in מדרש הלכה a גזירה שוה. But the gemara objects:
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך—התורה כיסתו, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו—אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
But a גזירה שוה is a legitimate מדה שהתורה נדרשת בהן! רבי יהודה בן בתירא can’t deny it just because he doesn’t like it. It is legitimate, but it can’t be applied indiscriminately. You need a מסורה, a claim that the textual connection goes back to משה קבל תורה על הר סיני, to learn a גזירה שוה. You can’t just point out a word in common and say the halacha must be connected, especially a frequent word like מדבר.
ואלא הא גמר גזירה שוה! גזירה שוה לא גמר.
אין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
וז״ל הערוך…לא גמיר רבי עקיבא גזירה שוה אלא הוא דרש לעצמו.
This illustrates Rabbi Shulman’s point about מדרש אגדה as opposed to מדרש הלכה: אגדות are not a קבלה, not handed down. They are the comments of the individual rabbis. They are תורה שבבעל פה, just like מדרש הלכה, but in a more subtle way. The narratives of תורה שבכתב teach us values and ideas, not specific laws. The stories of מדרש אגדה are meant to teach us the values and ideas of תורה שבבעל פה. אגדות need to be taken seriously but not literally.
So רבי יהודה בן בתירא says, “You’re doing aggadah wrong. You are playing Rabbi Fohrman, looking for textual similarities, but there has to be something deeper.”
There’s another gemara that makes criticizes Rabbi Akiva even more explicitly:
תא שמע:[(דניאל ז:ט) עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב; למה שני כרסון?] אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה! כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות.
כלך מדברותיך: חדל מדבריך עד שתגיע אצל נגעים ואהלות שהן הלכות עמוקות.
So who was צלפחד?
אלא מהיכא הוה? מ־וַּיַּעְפִּילוּ הוה.
That is a reference to another episode in our parsha:
לה אני ה׳ דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי; במדבר הזה יתמו ושם ימתו׃
…
לט וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל; ויתאבלו העם מאד׃
מ וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר; הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה׳ כי חטאנו׃
מא ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה׳; והוא לא תצלח׃
מב אל תעלו כי אין ה׳ בקרבכם; ולא תנגפו לפני איביכם׃
מג כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב; כי על כן שבתם מאחרי ה׳ ולא יהיה ה׳ עמכם׃
מד ויעפלו לעלות אל ראש ההר; וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה׃
מה וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא; ויכום ויכתום עד החרמה׃
We have discussed what it would mean if צלפחד was one of the מעפילים.
בעקבות משיחא חוצפא יסגא.
אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז״ל בפסחים (דף פו,ב) ”כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא“. ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו׳. אלא שהם חשבו שזה בכלל ”חוץ מצא“.
…ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי״ת, כמו שאמרו ז״ל (סנהדרין קה,א) ”חוצפתא מלכותא בלא תגא“…פירוש כידוע ”מלכות“ הוא כנסת ישראל, ו”כתר“ הוא שורש רצון הש״י, ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמה.
והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז״ל (סוטה מט,ב) ”בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא“, שאז הוא העת לזה…ולכך אמר להם משה ”והיא לא תצלח“, נראה שעצה היא אלא שלא תצלח. ודייק ”והיא“ שבכל מקום דרשו רז״ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.
So that is what רבי יהודה בן בתירא is saying about בנות צלפחד: they told Moshe, “Abba taught us what חיבת ארץ ישראל really means. He gave his life על קידוש הארץ. How can you refuse us a share in the land, למה יגרע שם אבינו…תנה לנו אחזה!”
And that is how to do aggadah.
But Rabbi Akiva knows this. So why does he connect צלפחד to the מקשש עצים ביום השבת?
First of all, making the textual connection בַּמִּדְבָּר-בַּמִּדְבָּר isn’t unreasonable; the word בַּמִּדְבָּר is surprisingly uncommon. The ספר is actually called בְּמִדְבַּר סִינַי, with a שוא under the ב׳. Most uses of במדבר have this form, with a שוא under the ב׳ and a name of a specific wilderness; בַּמִּדְבָּר means “the [generic] wilderness”; it’s not a particular place.
ויאמר אל נא תעזב אתנו; כי על כן ידעת חנתנו בַּמִּדְבָּר והיית לנו לעינים׃
The decree after the sin of the spies was to wander בַּמִּדְבָּר for 40 years, not to go to any particular place.
ובניכם יהיו רעים בַּמִּדְבָּר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם בַּמִּדְבָּר ׃
So when the מקשש עצים narrative starts ויהיו בני ישראל בַּמִּדְבָּר; וימצאו איש מקשש עצים and when בנות צלפחד say אבינו מת בַּמִּדְבָּר, it means something.
Why is it important that the מקשש is בַּמִּדְבָּר? It goes back to the decree ובניכם יהיו רעים בַּמִּדְבָּר ארבעים שנה. How did בני ישראל react? The Netziv connects this to the perek of יחזקאל that describes how wrong בני ישראל were:
י ואוציאם מארץ מצרים; ואבאם אל המדבר׃ יא ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם; אשר יעשה אותם האדם וחי בהם׃ יב וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה׳ מקדשם׃ יג וימרו בי בית ישראל בַּמִּדְבָּר בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אתם האדם וחי בהם ואת שבתתי חללו מאד; ואמר לשפך חמתי עליהם במדבר לכלותם׃
And the Sifrei says that Moshe tried to stop the חילול שבת:
וימצאו איש מקושש: מגיד שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש.
וימצאו: ויראו מיבעי. מכאן דרשו בספרי שמשה העמיד שומרים ע״ז. ופי׳ וא״כ חפשו ומצאו. וטעם שהעמיד הוא משום שהיה הדור פרוץ בחילול שבת כמבואר בספר יחזקאל כ׳ שחללו שבת מאד במדבר. ולא כוון הנביא על שיצאו בשבת ראשונה ללקוט. ולא על מעשה זה דמקושש. דלא שייך לומר על מקרה זה הלשון. אלא שכל הדור היו פרוצים בח״ש. ומשום הכי הוצרך משה וב״ד להעמיד שומרים ומשגיחים כמו שעשה כן נחמיה הפחה בשעתו בשביל שהיו פרוצים.
Rabbi Shulman made this point last שבת: the people had lost faith in Moshe, the messenger, and now lost faith in the message itself. One of the laws in this week’s parsha, part of the response to the sin of the spies, was the איסור of עבודה זרה:
ל והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה׳ הוא מגדף; ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה׃ לא כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר; הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה׃
And that leads into our story:
ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי: למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע״ז? לומר שהמחלל את השבת כעובד ע״ז, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא (נחמיה ט:יד) וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וַתִּתֵּן לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם; ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי.
But virtually no one should actually be put to death by the human court for חילול שבת; the perpetrator has to be warned and then continue to sin. We rely on ה׳ to exact punishment: ונכרתה הנפש ההוא. So what was this מקושש doing?
לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל כיוון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים.
וַהֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיַין בְּמַדְבְּרָא גְזֵירַת שַׁבְּתָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן בְּרַם קְנָסָא דְשַׁבְּתָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן קָם גַבְרָא מִדְבֵית יוֹסֵף אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ אִיזִיל וְאֶתְּלוֹשׁ קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְיֶחֱמוּן יָתִי סַהֲדַיָא וִיתַנוּן לְמשֶׁה וּמשֶׁה יִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְיִדוֹן יָתִי וּבְכֵן אִשְׁתְּמוֹדַע קְנָסָא לְכָל בֵּית יִשְרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ סַהֲדָא יַת גַבְרָא כַּד תָּלִישׁ וְעָקַר קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא׃
This perspective on the מקושש makes his actions not right but a little more understandable. It is an עבירה לשם שמים, not so much a love of ארץ ישראל like the מעפילים, but a love of תורה ומצוות. He is so overcome by frustration and anger at the rest of the people for flaunting שבת of all things—היא שקולה ככל המצות—that all he can think to do is demonstrate, in the most graphic way possible, the consequences of violating it. Again, he is wrong, but at least a little admirable.
And so Rabbi Akiva identifies him with צלפחד, who instilled in his children this love of תורה ומצוות that they would protest to Moshe, למה יגרע.
Now, Rabbi Akiva doesn’t do אגדה. We’ve seen that. But Rabbi Akiva would give his life out of a love of תורה ומצוות. In the face of the destruction of the בית המקדש and the גזירות השמד of the Hadrianic persecution, maybe he wanted to illustrate that desperate times call for desperate measures. Only someone with the dedication of the מקשש עצים could have children like בנות צלפחד, who would go on to ensure the continuity of the Jewish future.