This is not so much a shiur on the parsha, as some thoughts on the upcoming wedding of my Chana to Elkonoh.
Nominative determinism is the theory that a person’s name has some influence over what they do with their life.
So when Chana started dating Elkonoh, I figured that was as bashert as you could get.
א ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים; ושמו אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי׃ ב ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פננה; ויהי לפננה ילדים ולחנה אין ילדים׃…כ ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן; ותקרא את שמו שמואל כי מה׳ שאלתיו׃
But that is connected to the parsha, because the original אלקנה was the great-great-great-great-great-great-great-great-great-great-great-great-great-grandson of קרח, the villain of our parsha.
טז ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה׳: ממנוח הארון׃ יז ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה׳ בירושלם; ויעמדו כמשפטם על עבודתם׃ יח ואלה העמדים ובניהם: מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל בן שמואל׃ יט בן אלקנה בן ירחם בן אליאל בן תוח׃ כ בן ציף (צוף) בן אלקנה בן מחת בן עמשי׃ כא בן אלקנה בן יואל בן עזריה בן צפניה׃ כב בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח׃ כג בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל׃
And that lineage is important to understand קרח's motivation.
א ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃ ב ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם׃ ג ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳; ומדוע תתנשאו על קהל ה׳׃
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, וכ״ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר (דברי הימים א כה:ה) כׇּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן [חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹקִים]. אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט (במדבר פרק טז:ז): אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ הוּא הַקָּדוֹשׁ, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה.
And it is the wording of the Torah that makes it clear that Korach considers himself part of a chain: דתן, אבירם and און are named in the usual fasion: with patronymic and tribe. Korach is named father after son for four generations, and the Torah might have gone further:
בן יצהר בן קהת בן לוי: ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מט:ו) בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. והיכן נזכר שמו על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר ”בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל“.
In fact, the midrash evokes nominative determinism in all their names:
ויקח קרח שעשה קרחה בישראל. בן יצהר שהרתיח את העולם כלו כצהרים. בן קהת שהקהה שיני מולידו. בן לוי שנעשה לויה לגיהנם. וליחשב נמי בן יעקב: בן שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר…בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי: אלו עדת קרח.
What is this chain, this שלשלת גדולה, that connects קרח to שמואל? It is the idea of speaking truth to power.
Korach’s claim that we are all equal before ה׳—that כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳—is true. We need to protest when those in power abuse that power. And the lineage of Korach embodies that principle. We first see that in the story of לוי and דינה, when he and שמעון rescue her from שכם. Jacob is concerned about אַ שאַנדע פֿאַר דער גויים: (בראשית לד:ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ. לוי and שמעון respond: there is an injustice, we have to fight: (בראשית לד:לא) הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?
And that comes out in the story of שמואל:
כד ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותבאהו בית ה׳ שלו; והנער נער׃ כה וישחטו את הפר; ויבאו את הנער אל עלי׃ כו ותאמר בי אדני חי נפשך אדני; אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה׳׃
That seemingly irrelevant detail, וישחטו את הפר, is the key to this story.
א״ר אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר” וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי“. משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא אמר להן עלי: קראו כהן ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט; אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ”ושחט הכהן“? (ויקרא א:ה) וְהִקְרִיבוּ הַכֹּהֲנִים כתיב—מקבלה ואילך מצות כהונה! מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת; מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו׳.
The chutzpa of Shmuel saying that they don’t need a כהן is striking because of who the כהנים were:
יא וילך אלקנה הרמתה על ביתו; והנער היה משרת את ה׳ את פני עלי הכהן׃ יב ובני עלי בני בליעל: לא ידעו את ה׳׃ יג ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו׃ יד והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו; ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה׃ טו גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן; ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי׃ טז ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך; ואמר לו (לא) כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה׃ יז ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה׳; כי נאצו האנשים את מנחת ה׳׃
So the need to “wait for a כהן” was a symptom of the corruption of the משכן and the כהונה. Samuel was making the same claim as Korach: כל העדה כלם קדשים, so שחיטה כשרה בזר. He was challenging the status quo, the entire power of the כהנים. And he would become the נביא of the destruction of the משכן and the כהונה:
יא ויאמר ה׳ אל שמואל הנה אנכי עשה דבר בישראל; אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו׃ יב ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה׃ יג והגדתי לו כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם׃ יד ולכן נשבעתי לבית עלי; אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם׃
שמואל got that chutzpa from his parents. When his נבואה refers to כל אשר דברתי אל ביתו, it refers to an earlier נבואה, from his father:
כז ויבא איש אלקים אל עלי; ויאמר אליו כה אמר ה׳ הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה׃…כט למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון; ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי׃…לא הנה ימים באים וגדעתי את זרעך ואת זרע בית אביך מהיות זקן בביתך׃
ויבא איש אלקים: זה אלקנה.
And חנה also has an incredible chutzpa:
י והיא מרת נפש; ותתפלל על ה׳ ובכה תבכה׃ יא ותדר נדר ותאמר ה׳ צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה׳ כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו׃ יב והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה׳; ועלי שמר את פיה׃ יג וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע; ויחשבה עלי לשכרה׃ יד ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין; הסירי את יינך מעליך׃ טו ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי; ואשפך את נפשי לפני ה׳׃ טז אל תתן את אמתך לפני בת בליעל; כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה׃
Chana goes to the משכן, the place where the כהנים are offering קרבנות and invents a whole new way of serving ה׳.
While almost all synagogues are open to all comers year-round, on the High Holy Days they are overflowing and you have to pay for tickets. A Jew comes to the door without a ticket and explains to the usher that he doesn’t want to stay, he just wants to give a message to someone inside. After a tense confrontation, the usher agrees to let the person in, but warns sternly: “Don’t let me catch you praying.”
But there is a difference between קרח, and אלקנה and חנה. קרח was an iconoclast: tearing down institutions that he felt had become corrupted. To make a medical pun, אלקנה and חנה were iconoblasts: they didn’t just tear down institutions, they built the institutions that would allow בני ישראל to serve ה׳.
We saw that חנה developed תפילה. אלקנה tried to bring the people back to the משכן.
ועלה האיש [ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה׳]:…בדרך שהיה עולה בשנה זו, לא היה עולה בשנה אחרת, כדי להשמיע ישראל ויעשו כמותו.
And שמואל would lay the groundwork for מלכות בית דוד and the בית המקדש.
That is the nature of our Chana and Elkonoh. They are strong-willed and stand for what is right, perfectly happy to bulldoze through whatever obstacles need bulldozing. But it always (ירמיהו א:י) לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ…לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ.
And that is what it means לבנות בית נאמן בישראל.