After the deaths of Korach and all his followers, and the plague that was ה׳'s response to the people protesting in favor of Korah, the people cry to Moshe:
כז ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר; הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו׃
כח כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אל משכן ה׳ ימות; האם תמנו לגוע׃
It’s interesting how Onkelos translates this:
וַאֲמַרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה לְמֵימַר הָא מִנַּנָא קְטֵילַת חַרְבָּא הָא מִנַּנָא בְּלַעַת אַרְעָא הָא מִנַּנָא מִיתוּ בְּמוֹתָנָא׃
בְּלַעַת אַרְעָא was the pit that swallowed up Dathan and Aviram, מוֹתָנָא was the plague, but what was קְטֵילַת חַרְבָּא, ”killed by the sword“?
בליעת קרח נמי היתה מיד אחר המרגלים…וכן משמע נמי מדאמרי הן גוענו כולנו אבדנו (במדבר יז) ומתרגם הא מיננא קטלית חרבא הא מיננא בליעת ארעא הא מיננא מתו במותנא ששלשה מעשים הללו היו רצופין מדמדכרי להו אהדדי וקטלת חרבא היינו מעשה מרגלים כדכתיב (שם יד) ויכום ויכתום וגו׳.
The series of disasters that culminates in the people’s cry started with the מעפילים. What do all of them have in common? The Netsiv looks at the punctuation of the next pasuk. כל הקרב הקרב looks like a “duplicative intensive” (I made that term up to sound smart), like וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ, ”if you truly hearken“, or עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ, ”we will certainly go up because we certainly can“. So Artscroll translates here, “Everyone who approaches closer”. But here, there is a פסיק, a vertical bar, in the Masoretic text between the two words.
כל הקרב הקרב וגו׳: יש מפסיק בין הקרב הקרב. ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחד. דהקרב הראשון משמעו שהוא רוצה קרבת אלקים בדבקות ואהבה. והקרב אל ה׳. משמעו שמתקרב אל היכל ה׳ כדי להשיג קרבת אלקים. וזה צעקתם. כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוה״ק הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה׳. כי עזה כמות אהבת ה׳. וא״כ עלולים המה למות.
The most recent series of sins—the מעפילים and the rebellions of Korach and Dathan and Aviram—are different from the complaints of פרשת בהעלותך and the sin of the spies. They are potentially הקרב הקרב, a result of too much דבקות ואהבה. And the fact is, that such דבקות gets punished as well.
We spoke last week about the מעפילים. I mentioned in passing an interesting article by רב דוד לבנון that I want to look at in more detail.
א ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף; ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה׃
ב ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר׃
ג אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ בעדת קרח; כי בחטאו מת ובנים לא היו לו׃
ד למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן; תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו׃
ת״ר: מקושש זה צלפחד…דברי ר׳ עקיבא. אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק!
ואלא הא גמר…מ”ויעפילו“.
ר׳ יהודה בן בתירא's complaint is that the accusation of being a מחלל שבת is (if it’s true) לשון הרע, and if it’s not, is מוציא שם רע. But then how does calling him one of the מעפילים help? Moshe describes them as (דברים א:מג) ותמרו את פי ה׳. It’s still לשון הרע! The answer is that the sin of the מעפילים really wasn’t that bad:
מויעפילו: ויעפילו לעלות וגו׳, שלא הרשיע כ״כ כחילול שבת.
And בנות צלפחד emphasize it, to point out how just as their father loved ארץ ישראל, so do they. ר׳ יהודה בן בתירא comes up in another aggadah:
ר״א אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה…ר׳ יהודה אומר: אמת משל היה…ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד ר״י בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שנאמר (דברי הימים א ז:כ-כא) ווּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ׃ וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם׃
בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת.
לפי זה, מובן הפלא ופלא מדוע רבי יהודה בן בתירא אמר שצלופחד היה מן המעפילים, והתכוון בכך ללמד עליו זכות, שלמרות חטאם היו מחבבים את הארץ, מפני שגם הוא היה מבני בניהם של המעפילים הראשונים, הלא הם בני אפרים, שעלו קודם הקץ, ולמרות שעלו בלא רשות ומתו במלחמה, זכו שהנביא יחזקאל החיה אותם, ובכך נתבררה מעלתם שכל כוונתם לשם שמים, ועשו זאת מהרצון להיגאל ולעלות לארץ, ולכן הם הפכו לסמל בישראל למי שמצפה לגאולה.
The בני אפרים and the מעפילים were כל הקרב הקרב.
And we’ve discussed before the fact that, fundamentally, Korach was right: (במדבר טז:ג) כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳.
They were surely right to say, “All the community are holy.” That, after all, is what God asked the people to be: a kingdom of priests and a holy nation, meaning, a kingdom all of whose members are (in some sense) priests, and a nation all of whose citizens are holy.
Korach, arguably, was also acting as כל הקרב הקרב.
Even Dathan and Aviram, seen by חז״ל as the ultimate villains in the wilderness, are right: (במדבר טז:יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם. And their motives, at least initially, were for the good of the people:
יד ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו עלהם נגשי פרעה לאמר; מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשם גם תמול גם היום׃
…
יט ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע לאמר; לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו׃
כ ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה׃
כא ויאמרו אלהם ירא ה׳ עליכם וישפט; אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו׃
”ויכו שוטרי בני ישראל“, מכאן אתה למד שהיו כְּשֵׁרִים ומסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל מעליהם, ולפיכך זכו לרוה״ק שנאמר ”אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו׳“…”ויפגעו בהן שוטרי ישראל“ כשהיו יוצאין מלפני פרעה, מהו נצבים, אמרו רבותינו ז״ל דתן ואבירם היו עמהן שכתוב בהן (במדבר טז) ”ודתן ואבירם יצאו נצבים“, התחילו מחרפין ומגדפין כלפי משה ואהרן.
That’s an astonishing Midrash: the שטרים who suffered for בני ישראל, who allowed themselves to be beaten to protect them and became the שבעים איש מזקני ישראל, they were דתן ואבירם!
So בני ישראל's question is a good one: אבדנו כלנו אבדנו…האם תמנו לגוע. What do we do when our religious and moral intuition conflicts with the absolute law. We saw last week that there is a place for חוצפא, where asking for forgiveness is better than asking for permission. Because if you ask permission, the answer will have to be “no”. And that, essentially, is the answer:
א ויאמר ה׳ אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש; ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם׃
ב וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך; ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת׃
ה׳'s answer is that there is already a hierarchy of authority. Obey it and nobody gets hurt.
But that doesn’t work, especially in times when we can’t simply ask G-d what to do. There has always been a dialectic between personal autonomy and halakhic authority (see the first Orthodox Forum volume edited by Rabbi Moshe Z. Sokol, Rabbinic Authority and Personal Autonomy). There isn’t an easy answer, and I won’t try to give one. The nature of Judaism is the acceptance of intellectual conflict:
הדיאלקטיקה היהודית, בניגוד להיגיאלית, לעולם אינה ניתנת ליישוב ולאיחוי, והוא מתקיימת ועומדת. היהדות מודה בדיאלקטיקה, הכוללת רק תיזה ואנטיתיזה, והחסרה את השלב ההיגליאני השלישי, שלב ההשלמה ההדדית. הקנפליקט סופי הוא, כמעט מוחלט. רק הקב״ה הוא יודע כיצד ליישב ולהשלים. אנו איננו יודעים…עבור היהדות האדם מאז ומעולם…ממשות חיה טראגית.
We are left with the mishna in Pirkei Avot:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים.
ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.
ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.
So we muddle through, realizing the risk of כלנו אבדנו but always act לשם שמים. And that is all ה׳ asks of us.