Last time I dealt with פרשת קרח I defended Korach. Today I’m going to do something worse and defend Dathan and Aviram. Their complaint was different from Korach’s; Korach argued against Aharon’s selection: (במדבר טז:ג) כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳. Dathan and Aviram were complaining that Moshe failed:
יב וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב; ויאמרו לא נעלה׃
יג המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר; כי תשתרר עלינו גם השתרר׃
יד אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה׃
The problem is that they are right; Moshe did promise them a land flowing with milk and honey:
ג ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה; ולא יאכל חמץ׃
ד היום אתם יצאים בחדש האביב׃
ה והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש; ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה׃
And it’s worse: Moshe was speaking as a נביא. G-d can’t get things wrong, so Moshe must be lying. He is a נביא שקר:
כא וכי תאמר בלבבך; איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳׃ כב אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה׳; בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו׃
כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה׳ שלחו…האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויֶאָמנו דבריו…לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם…אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן.
Now, the question of how to tell a נביא שקר has a long, complex history; for resources see the shiurim from AlHatorah, Michalah and Torah Musings. I do not have time to go into all that.
So בני ישראל not only should not listen to Moshe, they should put him to death.
And the problem is particularly acute for Moshe. We’ve previously discussed the fact that Moshe isn’t a נביא in the traditional sense.
א משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה…
ב ובמה האמינו בו במעמד הר סיניי; שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים את הקול אומר למשה (דברים ה:כז-כח) ”לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי,ואדברה אילך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם“ . וכן הוא אומר (דברים ה:ד) ”פנים בפנים דיבר ה׳ עימכם“ ונאמר (דברים ה:ג) ”לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת“ .
ג ומניין שבמעמד הר סיניי לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר (שמות יט:ט) ”הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם“ ; מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
Moshe is משה רבינו, not משה הנביא. A נביא only has the authority to declare a הוראת שעה, not to create some new legislation. This is connected to the inherent source of the נביא’s authority:
והיה נראה למה שנתבאר שמצות אליו תשמעון שנאמרה בנביא היא בתנאי שתתאמת נבואתו
ע״י נתינת אות, ונתינת אות הרי שייך רק לאותו הדור, אבל דורות הבאים הרי לא ראו את האות,
וי״ל שאינם בכלל מצות אליו תשמעון, ולכן א״א לנביא שיצוה מדין אליו תשמעון כ״א לאותו
הדור, אבל לא לדורות.
But Moshe gives instructions to בני ישראל that are not חפצא של תורה as the Brisker Rav puts it, but are apparently חפצא של נבואה, since they are only הוראת שעה:
כ ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׃
כא ואולם חי אני; וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ׃
כב כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר; וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי׃
כג אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם; וכל מנאצי לא יראוה׃…
כה והעמלקי והכנעני יושב בעמק; מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף׃
There’s no “mitzvah” to turn south from Kadesh Barnea. The obligation is the obligation to listen to a נביא who says that ה׳ spoke to them. It is entirely consistent to believe in תורת משה but claim he is a נביא שקר. Dathan and Aviram were present at מעמד הר סיני, experienced G-d saying ואדברה אילך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם. But that is just Moshe’s authority to relate the eternal word of G-d.
So Moshe needs to bring אותות not for the תורה but for his authority to issue הוראות שעה.
לא תנסו את ה׳ אלקיכם:…אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה׳ בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה…
א ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי; כי יאמרו לא נראה אליך ה׳׃
ב ויאמר אליו ה׳ מזה (מה זה) בידך; ויאמר מטה׃
ג ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה מפניו׃
ד ויאמר ה׳ אל משה שלח ידך ואחז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו׃
ה למען יאמינו כי נראה אליך ה׳ אלקי אבתם; אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב׃
…
כט וילך משה ואהרן; ויאספו את כל זקני בני ישראל׃
ל וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה׳ אל משה; ויעש האתת לעיני העם׃
לא ויאמן העם; וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו׃
But then Moshe “fails”; Pharaoh doesn’t release them. So the people doubt his נבואה:
כ ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה׃
כא ויאמרו אלהם ירא ה׳ עליכם וישפט; אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו׃
And notably, the נצבים are identified with Dathan and Avriram:
ויפגעו: אנשים מישראל את משה ואת אהרן וגו׳. ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים.
The people don’t really believe in Moshe again until קרעית ים סוף:
ל ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים; וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים׃
לא וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳; ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׃
So in our story, Moshe has to produce yet another אות to establish his credentials as a נביא:
כח ויאמר משה בזאת תדעון כי ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה; כי לא מלבי׃
כט אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה׳ שלחני׃
ל ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳׃
But producing another אות doesn’t help. אפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר. Once Moshe promises that they will enter ארץ ישראל and they lose that, he has lost his authority.
The usual answer is that prophecies are not absolute. G-d doesn’t change but people do. תשובה can avert a negative decree, and חטא can nullify a positive one. This is most explicit in ירמיהו:
ה וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי לֵאמוֹר׃
ו הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה׳; הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
ז רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד׃
ח וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ׃
ט וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ׃
י וְעָשָׂה הרעה (הָרַע) בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ׃
יא וְעַתָּה אֱמָר נָא אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה׳ הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה; שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם׃
כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
The problem with this answer is that it is apparently wrong. While ה׳ may retract a negative prophecy, He will never retract a positive prophecy:
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו. מנא לן? ממשה רבינו שנאמר: (דברים ט) ”הרף ממני ואשמידם וגו׳ ואעשה אותך לגוי עצום“. אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה, אפילו הכי אוקמה בזרעיה שנאמר (דברי הימים א כג) ”בני משה גרשום ואליעזר. ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו׳ ובני רחביה רבו למעלה וגו׳“.
דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דִבֵּר ולא בא, שהקב״ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה…אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור הא־ל אפילו על תנאי אינו חוזר…הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא.
Many others object to the Rambam; look at the sources cited above for details. They consider the source in ברכות to be Aggadic, not Halachic and thus is to be taken “seriously but not literally”, and the underlying truth is that a הבטחה על טובה can be lost due to sin:
לשיטתינו שכתבנו דאין חטא גורם לבטל הבטחה מפי הקדוש ברוך הוא אלא עד אחר שיתמעטו הזכיות ע״י החסדים. למדנו גם בזה ליישב כל זה דבכ״מ דאמרי׳ שמא יגרום החטא היינו אחר שנתמעטו זכיותיו. והנהו קראי ד”רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות וגו׳ ועשה רע וגו׳ ונחמתי על כל הטובה וגו׳“, מוכחי דבהני קאיירי דעל ידי הטובה שעשה להם הקדוש ברוך הוא נתמעטו זכיותיהם ואם יעשו רע יגרום חטאם שהש״י ינחם מלהיטיב להם עוד.
והנלע״ד בזה, דעד כאן לא אמרו שהבטחת הקדוש ברוך הוא אפי׳ על תנאי אינה חוזרת, אלא היכא שבמניעת קיום התנאי אין שם עבירה ועון, כמו בהבטחת משה שמה שלא קיים משה רבינו התנאי לא היה בו שום עבירה, אדרבה מצוה רבה עשה להתפלל על ישראל, אבל היכא שביטול התנאי הוא עבירה, בזה לא אמרו ההבטחה אינה חוזרת, והרי אפילו הבטחה מוחלטת בלי שום תנאי מתבטלת ע״י עבירה
והא דאמרינן (ברכות ז,א) ”כל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר“, אין זה נקרא ”חוזר“…דהא הוא יתברך אינו חוזר, אבל האדם נתלכלך בחטא, והוא חוזר ממה שהיה תחלה, ולא אמרינן שהוא חוזר מדבריו רק בדברים שאינם תולים במקבל.
But what about the Rambam? Can’t Dathan and Aviram say they hold like the משנה תורה and thus reject Moshe’s נבואה? Commentators on the משנה תורה deal with understanding this and similar questions; see, for instance, Rabbi Eli Baruch Shulman’s ישמח אב on כיצד מברכין, קונטרס בעניני נבואה, ענף ג׳, עמ׳ תא.
But I would understand the nature of נבואה to always have that implicit condition. Dathan and Aviram were wrong; losing the ארץ זבת חלב was not a failing of Moshe’s (or ה׳'s!) but of theirs.
Prophecies are challenges. Bad prophecies tell us what will befall us if we fail to improve; good prophecies teach us our reward if we maintain our standards. They challenge us to act right, to do better and to hold strong. A prediction attempts to see the future. A prophecy tries to make the future.
The ancients believed that oracles foretold the future. Fate was unavoidable, as the Greek tragedies described vividly. Judaism broke from this pattern by placing the future in human hands. Prophecy is not oracle. It is an exercise in free will, an exhortation to people to take charge of their future by following God’s will.