This shiur is largely taken from Rav Medan’s פינחס | קנאות קטיעא. The parsha starts with Pinchas’s reward:
י וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם; ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי׃ יב לכן אמר; הנני נתן לו את בריתי שלום׃
This ברית שלום was for his actions in last week’s parsha:
ו והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל; והמה בכים פתח אהל מועד׃ ז וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן; ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו׃ ח ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה; ותעצר המגפה מעל בני ישראל׃
There is an interesting typographical oddity in the parsha:
בעל מום דעבודתו פסולה, מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל: דאמר קרא: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם—כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא ”שלום“ כתיב! אמר רב נחמן: ויו דשלום קטיעה היא.
קטיעה means “amputated” and there are various מנהגים about how to write it. The most common way is with a gap in the leg of the וו:
So this broken שלום hints that a כהן has to be שלם. What does that have to do with Pinchas? Rav Medan goes back to the story of Pinchas’s zealotry (בקנאו את קנאתי בתוכם):
וירא פינחס: ראה מעשה ונזכר הלכה—אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר לו ”קרינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא“, מיד וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ וגו׳.
We have often said that Rashi does not quote aggadah; he restates them for his own purposes. The gemara that he is alluding to is worded slightly differently:
וכתיב: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר. מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו? אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא.
Pinchas didn’t learn to be a zealot from Moshe’s lectures; he learned it from Moshe’s actions ברדתו מהר סיני.
טו ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו; לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים׃…יט ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת; ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר׃…כו ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי; ויאספו אליו כל בני לוי׃ כז ויאמר להם כה אמר ה׳ אלקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו; עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו׃ כח ויעשו בני לוי כדבר משה; ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש׃ כט ויאמר משה מלאו ידכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה׃
משה ממשיך לרוץ. הוא מגיע למחנה, ונשארו לו רק חמש דקות. הוא רץ, מנתץ את העגל, שורף אותו ומפזר את אפרו. אז הוא קורא מִי לַה׳ אֵלָי, ומתחיל במסע טבח—הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ.
מה המטרה? להציל את עם ישראל. משה ידע שהדרך היחידה להציל את עם ישראל היא על ידי הפעולה שעשה. הריגת אותם אלפי יהודים היא זו שאפשרה את המשך קיומו של עם ישראל.
אחר כך משה בא אל ה׳ ואומר (שמות לב:לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. ואלו שתי האפשרויות: אם אני בסדר—אז ה׳ אמור לסלוח; אם אני לא בסדר—אז אני רוצח, ואז באמת ראוי שאמחה מספרך אשר כתבת.
Moshe acted. He mobilized שבט לוי to kill those responsible for the עגל. That was an act of קנאות.
אולם, בסוף הפרשה הקודמת בא פינחס ואומר שכך הוא עצמו למד ממשה—לא בבית המדרש, ולא במסגרת ההלכה. כשמשה רבנו ירד מהר סיני, הוא לא העביר שיעור כללי. במסגרת ההלכה, אין שום דבר שיתיר שפיכות דמים, ובייחוד לא בקנה מידה כמו של משה. חז״ל מדברים על בית דין שהוקדם כדי לשפוט ולהוציא להורג את כל שלושת אלפים החוטאים, אבל על פי פשוטו, דין צדק אורך זמן רב, וגם ההוצאה להורג עצמה (מה גם שבית דין שהורג פעם בשבעים שנה נקרא ”חובלנית“)! אין לנו עובר גדול יותר על עשרת הדברות, מאשר מי שהוריד אותם. פינחס למד מאחי סבו, משה, שאם כדי להושיע את עם ישראל צריך להרוג, כך צריך להיעשות. וזה מה שהוא עושה בפרשת זמרי.
And even though the gemara uses the term נזכר הלכה, an act of קנאות is not sanctioned prospectively by the הלכה.
כתיב וַיַּרְא פִּֽינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה ”הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן“. תני: שלא כרצון חכמים. ופינחס שלא כרצון חכמים?! אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהוּנַּת עוֹלָם וגו׳.
אמר רב חסדא: הבא לימלך [מבית דין על דבר ”הבועל ארמית קנאין פוגעין בו“], אין מורין לו…ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס—נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס—אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
It is only after the fact that ה׳ allows Pinchas to be a כהן.
יב לכן אמר; הנני נתן לו את בריתי שלום׃ יג והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל׃
Because that is not obvious:
כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה: וי״א דאם עשה תשובה נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם.
בריתי שלום: דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרינן ”כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו“ עד שהבטיחו הקב״ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה, כמו שמפרש והולך.
What Pinchas, and Moshe before him, did, may have been necessary but it was not right.
The zealot who takes the law into his own hands is embarking on a course of action fraught with moral danger. Only the most holy may do so, only once in a lifetime, and only in the direst circumstance when the nation is at risk, when there is nothing else to be done, and no one else to do it. Even then, were the zealot to ask permission from a court, he would be denied it.
Pinchas gave his name to the Parsha in which Moses asks God to appoint a successor. Rabbi Menahem Mendel, the Rebbe of Kotzk, asked why Pinchas, hero of the hour, was not appointed instead of Joshua. His answer was that a zealot cannot be a leader. That requires patience, forbearance, and respect for due process.
And so his שלום, his שלמות that allows him to be a כהן, is broken, קטועה.
אם כן, למרות שאנו מדברים בשבח הקנאות החייבת לבוא במצבים מסוימים, יש לשים לב למציאות ולסייג אותה: זה חייב לבוא רק במקרים בהם כנסת ישראל נמצאת בסכנה קריטית—אם רוחנית ואם גשמית.
קנאות זו יכולה להיות טובה כמעשה חד פעמי, והדבר מוכר לנו גם מדברי הגמרא ”מגדר מילתא“, שחז״ל מתקנים בזמנים מסוימים, אך לא כדרך חיים כפי שראה זאת פינחס. ממילא מובנת הסיבה לקטיעת המילה ”שלום“.
It is in fact a disqualifying מום. Pinchas is the exception that proves the rule.
Last week was the ברית מילה of my grandson, משה יונתן, so I will offer another implication of the וו קטיעה.
With Pinchas a new type enters the world of Israel: the zealot. He was followed, many centuries later, by the one other figure in Tanach described as a zealot, the prophet Elijah, who tells G-d on Mount Horeb, “I have been very zealous for the Lord, God Almighty” (1 Kings 19:14).
In fact, tradition identified and linked the two men even more closely: “Pinchas is Elijah”.
אמר ריש לקיש: הוא פינחס הוא אליהו.
The midrash says that ה׳ criticized Eliyahu for his persistent קנאות and gave a unique כפרה. Eliyahu/Pinchas attacked other Jews for violating their ברית with ה׳, so he will have to bear witness to the fact that the Jews still keep the ברית.
נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו (מלכים א יט:ט), מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? (מלכים א יט:י) קַנֹּא קִנֵּאתִי [ה׳ אֱלֹ־הֵי צְבָאוֹ־ת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לעולם אתה מקנא. קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן…וכאן אתה מקנא? חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.
And the cut in the וו symbolizes that cut and that ברית.
ועוד י״ל, דהא פנחס זה אליהו כמבואר בת״י ויהיה בכל ברית מילה, וזהו ”בריתי שלום“, דהיינו קטיעת הברית והסרת הערלה היא השלימות, ואפי׳ שנראה בעל מום מ״מ הוי שלימות, ו״ו דשלום, הו״ו שהיא הברית, קטיעא ואז הוי בריתי שלם.
Zealotry may have its place. But in general, even if we disagree with others, we need literally to cut them some slack. And that is the וו קטיעה.