The Meshech Chochma is bothered by something in this week’s parsha:
כו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ בשבעתיכם; מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו׃ כז והקרבתם עולה לריח ניחח לה׳ פרים בני בקר שנים איל אחד; שבעה כבשים בני שנה׃
It’s not obvious what the problem is, but compare to the other two רגלים:
טז ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש; פסח לה׳׃ יז ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג; שבעת ימים מצות יאכל׃ יח ביום הראשון מקרא קדש; כל מלאכת עבדה לא תעשו׃
ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו; וחגתם חג לה׳ שבעת ימים׃
שבועות is not called a חג. Artscroll cheats on this:
On the day of the first-fruits, when you offer a new meal-offering to Hashem on your Festival [sic] of Weeks, it shall be a holy convocation to you; you shall not do any laborious work.
And I would suggest there is an acknowledgement of the missing word in the טעמי המקרא: “בשבעתיכם” has two טעמים:
וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽה֔׳ *בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
*ב׳ טעמים
Elsewhere in the Torah, שבועות is called a חג:
יד שלש רגלים תחג לי בשנה׃ טו את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים; ולא יראו פני ריקם׃ טז וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה; וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה׃
יח את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב; כי בחדש האביב יצאת ממצרים׃…כב וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים; וחג האסיף תקופת השנה׃ כג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה׳ אלקי ישראל׃
שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות; ולא יראה את פני ה׳ ריקם׃
But in the list of holidays in אמור, it is not:
ו ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה׳; שבעת ימים מצות תאכלו׃…ח והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים; ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו׃…
טו וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה; שבע שבתות תמימת תהיינה׃ טז עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה׳׃…כא וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו; חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם׃…
לד דבר אל בני ישראל לאמר; בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה׳׃
The common thread is that when the Torah talks about עליה לרגל and ראיה, שבעות is a חג. When it talks about קרבנות, שבעות is not a חג.
The word חג has a very specific meaning in halacha: it means bringing a קרבן חגיגה, a שלמים to eat in honor of the holiday.
א שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן; הראייה שנאמר (שמות כג:יז) יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ [אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה׳]; והחגיגה שנאמר (דברים טז:טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה׳ אֱלֹקֶיךָ [בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳] ; והשמחה שנאמר (דברים טז:יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ…
ג החגיגה האמורה בתורה—הוא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה…
And there is a special aspect to the קרבן חגיגה: you can make it up. This is called תשלומים:
מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג, אינו חיב באחריותו. על זה נאמר (קהלת א:טו) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.
ד מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל; שנאמר (דברים טז,טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה׳—מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי ראשון הם…
ז…מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין כל ששת הימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.
ח עולת ראייה ושלמי חגיגה, אינן דוחין לא את השבת…שאם אינו חוגג היום, חוגג למחר כמו שביארנו.
There’s an amazing Mishna that admits that these laws of קרבן חגיגה are barely hinted at in the Torah:
הלכות שבת, חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מעט והלכות מרבות.
But the Meshech Chochmah says that our pasuk, with its missing חג, is one of those hints:
הגה באמור ובפנחס כתוב מוספים ושתי הלחם וקרבנותיה שאינן רק ביו״ט עצמו ואין להם תשלומין, לכן לא כתוב בשבועות חג, משום שאם חל בשבת אין כאן חגיגה ביו״ט עצמו רק יש לה תשלומין ויום טבוח, לכן במשפטים ותשא וראה, ששם לא נזכר קרבנות כתוב חג הקציר חג השבועות, אבל פסח וסוכות ששבעת ימים כתוב בהן חג.
ולפ״ז החגיגות הררים התלוים במאמרו של השי״ת. ופשוט.
In other words, our parsha implies that שבועות is a deficient חג. The other חגים will always have their חגיגה brought on the holiday—they have 6 more days of חול המועד. But the תשלומין for שבועות are regular weekdays. The קרבן חגיגה is dissociated from the holiday itself. The lack of a חול המועד means the חג of שבועות leaks into חול.
And then the Meshech Chochmah connects this to a famous problem:
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה; שבע שבתות תמימת תהיינה׃
ומוכח ד”ממחרת השבת“ הוא ממחרת יו״ט, דלכן משכחת עצרת בשבת.
If ממחרת השבת meant Sunday, then שבועות could only fall out on Sunday, and the law that שבת pushes off the חגיגה would never be relevant. Therefore, ממחרת השבת can’t literally mean “the day after Shabbat”. (This is not relevant today, since in our fixed calendar, פסח will never fall on Friday, so שבועות will never fall on שבת.)
The Meshech Chochma offers a novel explanation why the Torah uses the term “ממחרת השבת” to mean the day after יום טוב: from the perspective of the other רגלים, פסח is “Shabbat-ish”. Counting the Omer is the transition from שבת to the “real” יום טוב of שבועות:
דע, דבדת האלקי יש מצות המקשרין ישראל לאביהן שבשמים ויש מצות המקשרים ישראל זה לזה, כמו ציצית ותפילין ומזוזה הם מצות המקשרים ישראל להשי״ת, וגמ״ח ותרומ״ע המה מקשרים ישראל זה לזה. וכמשל זה יש בין שבת ליו״ט, שבשבת הלא (שמות טז:כט) [אַל] יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה, וא״כ כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל השי״ת המרכז האמיתי…אבל יום טוב הוא מהמצות המקשרים האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר, ואם יבואו אלף אורחים יאפה להם…וכולן חייבין לעלות לרגל ולשמוח ולשמח…
והנה בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי ב״י במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו,(שמות יב:כב) [אַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ] מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר…לכן כתוב וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת זה פסח, שהוא בהוראתו כמו שבת עד עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, שאז תהיו מקושרים זה לזה בהתגלות (ויקרא כג:כב) [לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ] לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב כו׳…
בא ר׳ מאיר שמחה ומלמדנו כי דוקא חג פסח מתפקד כשבת ולא כשאר המועדים, בזה שהוא מפתח את קוי הקשר האנכיים, כמו ציצית ותפילין ומזוזות ושבת, הלא הם קוים ישירים לשי״ת. זאת לעומת הקוים המאוזנים המחברים בין יהודי לרעהו. אותו קשר הנעשה על ידי המועדים האחרים, כמו מצוות צדקה וגמילות חסדים. גם השבת וגם חג הפסח הינם מועדים ”אנטי־חברתיים“.
But what does the Meshech Chochma mean when he says that לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ is the “התגלות” of our connection to one another on שבועות? The other holidays each have two holiday-specific mitzvot, one for the first day and one for the entire week. פסח has the קרבן פסח/סדר on the first day, and מצה all week; סוכות has the ארבע מינים on the first day and the סוכה all week. שבועות has the שתי הלחם as the mitzvah of the day, and that’s it. But if look carefully, the Torah does give us a second mitzvah for שבועות:
טז עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה׳׃ יז ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה; בכורים לה׳׃ יח והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואילם שנים; יהיו עלה לה׳ ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה׳׃…כא וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו; חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם׃ כב ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזב אתם אני ה׳ אלקיכם׃
אמר רבי אבדימס ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו.
The Chasam Sofer says מתנות לאביונים is the mitzvah of the week of שבועות, and that is why there is no חול המועד. You are supposed to go out and work the day after שבועות:
ר״א בן יעקב תנא: אמר קרא (ויקרא כג:כא) וּקְרָאתֶם [בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ] (ויקרא כג:כב) וּבְקֻצְרְכֶם [אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם]; איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו? הוי אומר זה חג עצרת. אימת, אילימא ביו״ט קצירה? ביום טוב מי שרי? אלא לאו לתשלומין.
ובקוצרכם: מכאן למדו חז״ל (חגיגה יז,ב) תשלומין לשבועות: איזהו חג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זהו תשלומין של שבועות. ואיתא בת״כ שלכן כתוב מצות פאה ולקט כאן, לומר כל הנותן מתנות עניים כאלו הקריב קרבנות וקיים המועדים.
נראה לי דיען דיום הקדוש יום הביכורים יום מתן תורה גרוע מכל יו״ט דימי תשלומין שלו הם חול גמור ואינם חול המועד כמו פסח וסוכות, ולמה יגרע? ע״כ אמר לא מיגרע גרע שהרי בקוצרכם תניחו לקט ופיאה והרי הוא קדוש כמועדים וכימי קרבן וראוי ימים הללו להיות ימי תשלומין ליום הקדוש הלזה.
The fact that the חג of שבועות is dissociated from the יום טוב of שבועות doesn’t make it a deficient holiday; it makes it a superior holiday, שאז תהיו מקושרים זה לזה בהתגלות, one that connects all of us together.
And back to our pasuk: ביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ בשבעתיכם. The day of first-fruits occurs during “your שבועות”, which in תנ״ך refers to the whole harvest season:
וְלוֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה׳ אֱלֹקֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ; שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ׃
יום הבכורים is just one day in שבעתיכם. The mitzva of שבועות, that “leaks” into the חול following it, is ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזב אתם. וביום הבכורים tells us the “חג”, the שלמים that are shared with the community, can’t be limited to a single day. It informs and inspires everything we do afterward. Our קצירה, if it serves as המקשרים ישראל זה לזה, is holy כמועדים וכימי קרבן.