Parashat Ekev starts the long list of mitzvot that forms the bulk of Sefer Devarim. There are 6 positive commandments, and 2 negative ones. I want to focus on one of those commandments: <blockquote lang=he><p> את ה׳ אלקיך תירא אתו תעבד; ובו תדבק ובשמו תשבע׃</p> <footer class=source>דברים י:כ</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳ אלקיכם ולעבדו <em>בכל לבבכם </em> ובכל נפשכם׃ </p> <footer class=source>דברים י:יג</footer></blockquote> There is a commandment here of אתו תעבד, that חז״ל associate with עבדו בכל לבבכם: <blockquote lang=he><p><em>ולעבדו בכל לבבכם</em>--איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה.</p> <footer class=source>תענית ב,א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>מצות תפילה</p> <p>לעבד את השם יתברך, שנאמר (דברים י:כ) ואתו תעבוד, ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר (שמות כג:כה) ועבדתם את ה׳ אלקיכם. ובמקום אחר אומר ואתו תעבוד (שם יא:יג), ובמקום אחר ולעבדו בכל לבבכם...וכמו שאמרו בספרי (פיסקא דוהיה אם שמוע) ולעבדו בכל לבבכם, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, מנין לעקר תפלה בתוך המצות? מהכא את ה׳ אלקיך תירא ואתו תעבד.</p> <footer class=source>ספר החינוך, מצוה תל״ג</footer></blockquote> Why do we need to emphasize that תפלה is a מצוה דאורייתא? Because that is not at all evident from the פשט;‎ עבודה in the Torah always refers to the sacrifices. We generally assume that prayer is a weak substitute, something we do since we cannot offer sacrifices any more: <blockquote lang=he><p><b>ב</b> שובה ישראל עד ה׳ אלקיך; כי כשלת בעונך׃ <b>ג</b> קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳; אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו׃ </p> <footer class=source>הושע פרק יד</footer></blockquote> The only time we have an explicit reference to a ritual of prayer (as opposed to <i lang=la>ad hoc</i> prayer) is in Daniel, <em>after</em> the destruction of the בית המקדש: <blockquote lang=he><p>וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא, עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם; וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱ־לָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה׃</p> <footer class=source>דניאל פרק ו:יא</footer></blockquote> And the implication from the halacha is that תפלה is מדרבנן; the gemara uses the language of תקנה: <blockquote lang=he><p>איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום.</p> <footer class=source>ברכות כו,ב</footer></blockquote> And in cases of ספק, you do not repeat תפלה: <blockquote lang=he><p>ר' אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל.</p> <footer class=source>ברכות כא,א</footer></blockquote> Now, the opinion that תפלות אבות תקנום certainly implies that it is an ancient rule, and that is hinted at in תהילים: <blockquote lang=he><p><b>א</b> לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃<br/> <b>ב</b> הַאֲזִינָה אֱ־לֹהִים תְּפִלָּתִי; וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי׃<br/> ... <b>יח</b> עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה; וַיִּשְׁמַע קוֹלִי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק נה</footer></blockquote> And that phrase, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם, is the source of the phrase in מודים: <blockquote lang=he><p>מודִים אֲנַחְנוּ לָךְ...<br/> נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ--<br/> עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ, וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת--<br/> עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם.</p> <footer class=source>תפילת העמידה</footer></blockquote> As an aside, this means that the Artscroll translation ("evening, morning and noon" describes "we acknowlege you") is right and the Koren translation ("evening, morning and noon" describes "all your goodness at all times") is wrong. So we have reason to consider that the תפלה is a Rabbinic decree, not inherently a מצוה. In this way of thinking, the תפלה we see throughout תנ״ך is not in and of itself a positive thing, but a means to an end. A צדיק acknowleges that ה׳ is the All-Powerful, and thus is the appropriate One to whom to address their needs. It is more of a מכשיר מצוה than a מצוה itself, like building a sukkah is not a מצוה but a means to doing a מצוה. <blockquote lang=he><p> לפי הפשט כל אדם שמתפלל מעיד על עצמו שיש לו אדון שהוא צריך לו לכל דבר ואין לו קיום בלעדיו.</p> <footer class=source>הרקאנטי, עקב</footer></blockquote> We pray to G-d because we believe that G-d is the one to whom it is appropriate to pray. The story is told of the famous bank robber Willie Sutton, that when he was finally arrested a reporter asked him, "Wille, why'd you rob all those banks?" He answered, "Because that's where the money is." Since we just passed ט׳ באב, it's worth mentioning that this distinction between a מצוה and a מכשיר מצוה is relevant to the destruction of the בית המקדש: <blockquote lang=he><p>דכתיב (ירמיהו ט) ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי וגו׳ היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה</p> <footer class=source>נדרים פא,א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>...הם היו סוברים דלימוד תורה אינו מצוה מצד עצמה רק עיקר מה שצריך ללמוד הוא כדי לידע היאך ומה לעשות והעיקר הוא העשיה, והא אמריקן במנחות מב דגל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה מברכיו עליה לכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכיו עליה, ומש״ה לפי דעתם לא היו מברכיו ברכות התורה כיון שאינו גמר מצוה.</p> <footer class=source>בית הלוי, משפטים</footer></blockquote> So the interpretation of איזו היא עבודה שהיא בלב comes to tell us that no, תפלה <em>is</em> a מצוה, that it has spiritual value outside of any practical benefit. We will have to see what that value is. But first, what exactly is the מצוה? <blockquote lang=he><p><b>מצוה ד</b> היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו בכל עת וזהו אמרו את ה' אלקיך תירא...</p> <p><b>מצוה ה</b> הוא שצונו לעבדו וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלקיכם ואמר ואותו תעבודו. ואע״פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד׳ הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה.</p> <footer class=source>רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>א</b> <em>מצות עשה להתפלל בכל יום </em> שנאמר ”ועבדתם את ה׳ אלוקיכם“ (שמות כג:כה); מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה ונאמר ”ולעובדו בכל לבבכם“ (דברים יא:יג); אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב זו היא תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה ולא משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה׃</p> <p><b>ב</b> אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להן בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו; כל אחד כפי כוחו׃</p> <footer class=source>משנה תורה, הלכות תפילה פרק א</footer></blockquote> The Ramban has very different approach to this commandment: <blockquote lang=he><p><em>ועבדתם את ה' אלקיכם</em> ובעבודה נרמז התפלה וכתיב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים יא) ואיזהו עבודה שעיקרה בלב הוי אומר זה תפלה. ולשון עבודה היא לכבוש המחשבה הטהורה בעסקי העולם הבא ולהביא בשיעבוד הכוונה. ולזה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים.</p> <footer class=source>רמב״ן, תרי״ג מצות בהתחלה</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>(This derasha) may be an asmakhta, or, it may be instructing us that included in the service (of God) is that we should learn Torah, and <em>pray to Him in times of crisis</em>, and our eyes and hearts should be towards Him alone like the eyes of slaves to their masters, and this is similar to when the Torah writes, "And when you go to war in your land against the adversary that oppresses you, then you shall sound an alarm with the trumpets; and you shall be remembered before the LORD your God, and you shall be saved from your enemies…" (Bamidbar 10:9)--and <em>it is a mitzva to respond to every crisis which the community will face by crying out to Him in prayer</em>…</p> <footer class=source>Ramban, comments to the Sefer Ha-mitzvot (mitzvat asei 5), cited by <a href="http://etzion.org.il/vbm/english/archive/tefila/67-19tefila.htm">Rav David Brofsky</a> (I don't have an original source)</footer></blockquote> So, for the Rambam there is a מצוה to pray every day. For the Ramban, the מצוה only applies in times of צרה, when we feel the need to ask. Otherwise, there is no reason to pray. One of my father's jokes (this is a version I found online): <blockquote lang=en><p>An English couple adopt a little German baby. After two years the child doesn’t speak and the parents are worried about him. After three years he has not spoken and by his fourth birthday he still has not uttered a word.</p> <p>The English couple figure he is never going to speak but he is a lovely child and on his fourth birthday they throw him a party and make him a chocolate cake with orange icing.</p> <p>The parents are in the kitchen when the little German boy comes in and says, “Mother, Father, I do not like the orange icing on the chocolate cake.”</p> <p>“My goodness,” his mother says, “you can speak?”</p> <p>To which the German boy replies, “Of course.”</p> <p>“How come you have never spoken before?” his father asks.</p> <p>“Well,” the boy says, “up till now everything has been satisfactory.”</p> <footer class=source><a href="https://gratuitoussocks.wordpress.com/2008/01/03/my-favourite-german-joke/">John Lenahan</a></footer></blockquote> Rav Soloveitchik's philosophy of תפלה is described in the book <a href="http://www.amazon.com/dp/0881257710"><cite>Worship of the Heart</cite></a>, published after his death, and he claims that the Ramban and Rambam do not fundamentally disagree: <blockquote lang=en><p>The controversy between Nachmanides and Maimonides does not revolve about the conjunction of prayer and <i lang=he>tzarah</i>. They are in agreement that the <i lang=he>tzarah</i> underlies prayer. They differ, however, about the substance of the experience of <i lang=he>tzarah</i> itself. The word <i lang=he>mi-ma'makkim</i> is in the plural, and one may speak of two distinct and incommesurate <i lang=he>tzarah</i> conceptions, of two ways of falling into the depths: first the experience of the surface <i lang=he>tzarah</i>, the external, objective, impersonal fall; and second, the experience of depth <i lang=he>tzarah</i>, the existential, personal fall.</p> <footer class=source><a href="http://www.amazon.com/dp/0881257710">Rabbi Joseph B. Soloveitchik, <cite>Worship of the Heart</cite></a>, p. 30</footer></blockquote> As Rav Soloveitchik says, even when we are living lives of comfort, with nothing to complain about, we are still faced with an existential crisis. Either we cannot feel the presence of G-d in our world, and we are utterly alone, or we <em>do</em> feel G-d's presence, and we are overwhelmed by the experience of the infinite. In Rav Soloveitchik's reading of Rambam, we are in <i lang=he>tzarah</i> every day, and therefore are obligated to pray. But how does תפלה help with this crisis? Rav Soloveitchik points out that it establishes a <em>dialog</em> with ה׳. One can have such a dialog with ה׳ as the speaker and man as the listener, which is the essence of prophecy. But it still establishes a relationship to have man as the speaker and ה׳ as the listener. This is the essence of תפלה, and it solves the existential problem by making us aware of the Divine without overwhelming us. <blockquote lang=en><p>[T]he Torah's main objective is the translation of the numinous into the kerygmatic...</p> <footer class=source><a href="http://www.amazon.com/dp/0881257710">Rabbi Joseph B. Soloveitchik, <cite>Worship of the Heart</cite></a>, p. 85</footer></blockquote> So to fulfil the mitzvah of תפלה מדאורייתא, do we have to be professional philosophers? I don't think I even really understand what an existential crisis is, let alone be thinking about it while I <i lang=he>daven</i> <i lang=he>shemoneh esrei</i>! Rav Soloveitchik says: <blockquote lang=en><p>What, then does <i lang=he>avodah she-be-lev</i> mean for us, with our unmystical bent of mind...? Can we achieve the <i lang=he>kavvanah</i> of <i lang=he>tefillah</i> in our ordinary modest way though we are not able to embark on the great and strange adventure of the spirit? Of course the answer must be formulated in the affirmative, for otherwise <i lang=he>tefillah</i> would be...denied to ordinary man. Such an assertion would contradict the very essence of the Halakhah, which is an exoteric discipline to be practiced by the philosopher and simpleton...alike.</p> <footer class=source><a href="http://www.amazon.com/dp/0881257710">Rabbi Joseph B. Soloveitchik, <cite>Worship of the Heart</cite></a>, p. 26</footer></blockquote> He doesn't explicitly answer the problem, but it is implicit in his discussion, as noted by Joseph Amaru in an article from the Torah U'Madda Journal: <blockquote lang=en><p>Thus, in a fascinating way, there is a circular movement in the act of prayer: one recites the liturgy in order to remind oneself of one’s existential situation. One brings about a crisis-consciousness that in turn is the source for a calling out to G-d embodied in the liturgy one is reciting. </p> <footer class=source><a href="http://www.yutorah.org/_shiurim/148-176%20Amaru.pdf">Joshua Amaru, <cite>Prayer and the Beauty of G-d: Rav Soloveitchik on Prayer and Aesthetics</cite></a>, p.156</footer></blockquote> The <i lang=he>kavvanah</i> we need during the act of prayer is simply to be aware that we are asking for help. That immediately creates the crisis, the <i lang=he>tzarah</i>, that makes prayer meaningful. hellohello