This shiur is based on Rabbi David Bashevkin’s Preacher’s Kid Syndrome, from his Hebrew ברגז רחם תזכור, סימן א׳, בענין ברכת כהנים וברכת התורה.
This week’s parsha contains the ברכת כהנים:
כג דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל; אמור להם׃ כד יברכך ה׳ וישמרך׃ כה יאר ה׳ פניו אליך ויחנך׃ כו ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום׃ כז ושמו את שמי על בני ישראל; ואני אברכם׃
We have the custom of reciting those psukim after ברכת התורה.
והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים, וגם ”אלו דברים שאין להם שיעור“ שהיא משנה (פ״א דפאה) ”ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו׳“ שהיא ברייתא (מס׳ שבת קכז,א) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א״צ כמו שכתבתי כבר.
Rabbi Bashevkin asks, why those psukim? I understand why I want to learn some Torah after saying the ברכה, but why specifically those?
וצ״ב מהו הטעם למנהג אמירת פסוקי ברכת כהנים, שלכאורה הטעם לאמירת הברייתות מובן משום שהן עוסקות בדברי תורה, אבל למה נהגו לומר ברכת כהנים ולא שאר פסוקים מן המקרא ששייכים למצות תלמוד תורה, כמו פסוקי שמע ושננתם לבנך וכדומה.
He starts with a completely unrelated Gemara:
ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן?
אמר רב יוסף, שלא יאמרו: תורה ירושה היא להם.
רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור.
מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור.
רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי ״חמרי״.
רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה.
Most of those answers I understand: Rabbi’s children are at risk for being more arrogant about their Torah learning, which is not conducive to becoming a תלמיד חכמים. But רבינא answers: they do not say ברכת התורה. Who doesn’t say it? The parents or the children? And what does that have to do with not becoming a תלמיד חכמים?
There is another gemara about ברכת התורה. Yirmiyahu discusses the reasons for the destruction of the בית המקדש:
יא מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה׳ אליו ויגדה; על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר׃
יב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם; ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה׃
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: ”מי האיש החכם ויבן את זאת“? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: ”ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי וגו׳“. היינו ”לא שמעו בקולי“, היינו ”לא הלכו בה“! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.
The usual explanation for that is that the ברכה on תלמוד תורה is not simply acknowledging the מצווה, but appreciating the sweetness of learning:
הנחמדים מזהב ומפז רב; ומתוקים מדבש ונפת צופים׃
ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסק בדברי תורה.
והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל.
The key is והערב נא, “may it be sweet”. We have to appreciate Torah לשמה, as a joy, not as a burden. If we don’t, that is considered עזבם את תורתי. And we point out in the ברכה that the only way Torah can be transmitted וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל is if we experience והערב את דברי תורתך. Read the ברכה as "Sweeten the words of Torah in our mouths, and then we and our children will [a consequence, not a prayer] learn Torah לשמה.
And that is what can be lost among the children of תלמידי חכמים. They may recite ברכת התורה appropriately, but they don’t teach their kids to recite it, to see the Torah as sweet. They don’t teach their kids, not because they don’t know it is important, but because they have communal responsibilities and their own responsibility to learn Torah, and assume the children will learn by osmosis, just by being in the household of a תלמיד חכמים:
In the non-Jewish world there is a colloquial term known as PKS, which stands for Preacher’s Kid Syndrome. Essentially, the term explores how the children of clergy are affected by the religious status of their parents.
The prototypical example of this was Moshe’s own children:
א ואלה תולדת אהרן ומשה; ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני׃ ב ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר׃
ואלה תולדת אהרן ומשה: ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו.
אלה תולדות אהרן ומשה וכו׳: בהר סיני פירש״י ביום שדיבר ה׳ את משה בהר סיני אז נעשו אלו תולדותיו שלימד עמהם תורה ונ״ל שרמז עוד כאן כי בני אהרן היו תולדותיו בתורה ואעפ״י שכבר מתו נחשבו כחיים והזכירם בהאי פרשה וההיפוך בבני משה שהי׳ תולדותיו ממש והיו בחיים ולא הוזכרו בשמותם כלל כי לא הגיעו לזאת המדרגה והטעם בזה כי הי׳ עול ישראל על משה רבינו ע״ה עד שלא השגיח על בניו וכתיב והי׳ כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד ומי שלא ביקש לא יצא ובניו לא היו מהמבקשים מעצמם והוא מטרדתו בציבור לא היו יכול למושכם ופירש״י בפ׳ יתרו מן ההר אל העם שלא נפנה לביתו אלא מן ההר אל העם וא״כ ביום דיבר ה׳ את משה בהר סיני נעשו אלו תולדותיו ובניו לא נעשו כאלו הם תולדותיו והכל גרם יום אשר דיבר ה׳ את משה בהר סיני.
So we have to love Torah. But there is a danger that we will lose sight of other things while obsessed with the Torah. The Maharal suggests that the love of Torah learning could eclipse the love of עבודת ה׳:
ודבר זה מן התימה שיהיה חרבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עכו״ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון…
…אם היו מברכין על התורה תחילה לומר ”ברוך נותן תורה לישראל“, והיה אהבה אל ה׳ יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב ה׳ יתברך בשביל שנתן לו התורה…
…אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה שלא היו דבקים בו יתברך באהבה לא היה כאן סבה מקיימת את התורה בישראל; ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ.
…אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה שהוא נתינת התורה צריך לברך ה׳ יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל ה׳ יתברך…ועוד כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה אל לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה אין בלימוד שלהם האהבה אל ה׳ יתברך במה שנתן התורה, כי אין האהבה לשנים…
Rabbi Bashevkin suggests that just like אהבת תלמוד תורה may lead to a loss of אהבת ה׳, it may also lead to a loss of אהבת רעך. We lose the connection to other human beings. That was the problem with the תלמידי חכמים. The cure for that is ברכת כהנים.
שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להן: מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קודש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה. מאי מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: ”אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה“.
באהבה: הטעם שהתקינו לומר באהבה בב״כ משום דאיתא בזוה״ק פ׳ נשא דף קמ״ז ע״ב: כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא.
But the Priestly Blessing is not just an obligation for the Kohen to bless—it is also an obligation for the People to feel blessed. Before the Kohanim recite their blessing, they say a blessing of their own, “to bless the People of Israel with love.” No other blessing ends with this particular formulation. We do not recite the blessing on the lulav to “take it with love” or a blessing on matzah “to eat it with love.” Only Birkat Kohanim ends specifically with an acknowledgement of love, because inherent in the obligation of the blessing is that the recipient, the people of Israel, feels beloved. In fact, a Kohen who is not in good standing within the community or is involved in communal disputes is not allowed to bless the People.
So, he suggests, we recite the psukim of ברכת כהנים to remind us that אהבת תלמוד תורה is not the only goal.
It is a sad fact of religious life that our personal growth can often come at the expense of others’ self-worth and self-esteem. The Torah and Talmud were both acutely aware of this danger. The ideals and expectations of religious life can be divisive wedges within families and communities. Each morning, when saying the Blessing on the Torah followed by the Priestly Blessing, we pause and tacitly acknowledge that concern. But if our blessings are successful, we can rest assured that our religious commitments remain “sweet in our mouths and in the mouths of Your People.”
Our sense of והערב נא has to include others.
הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.