Last week we talked about the ברית of ערבות מואב, before the people entered the land. This week I had intended to talk about the ברית that בני ישראל would make immediately after they entered the land, the ברית הר גריזים, and what it meant:
הנסתרת לה׳ אלקינו; והנגלת לׄנׄוׄ וׄלׄבׄנׄיׄנׄוׄ עׄד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת׃
נקוד על לנו ולבנינו לדרש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה.
But Rabbi Shulman used that as his theme for his pre-mincha shiur last week, so I will change tacks. Instead of looking forward, I will look back. Let’s talk about the original ברית, ברית הר סיני.
The תוכחה ends with a reminder that this, the ברית that Moshe is describing in the end of ספר דברים, is a sequel:
אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב; מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב׃
And the Meshech Chochma looks at our parsha, and its description of the consequences of violating the ברית, and says it’s talking about that earlier ברית:
כ והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה׃ כא ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה; וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה׳ בה׃ כב גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב; כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו׃ כג ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת; מה חרי האף הגדול הזה׃ כד ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלקי אבתם; אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים׃ כה וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם; אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם׃
I took my interpretation of the Meshech Chochma from Rav Copperman’s commentary.
1 קשה לרבינו מדוע תמהו הגויים על מה שנעשה לארץ דוקא; הרי עיקר האסון הוא במה נעשה לאומה הישראלית. וכן להלן פסוק כו׳: ”ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה“ וכו׳, ולעיל פסוק כא׳ ”וראו את מכות הארץ ההיא את תחלואיה וכו׳“. והלא דבר הוא!
2 ועוד קשה היה לרבינו, שאם ב”דור האחרון“ קא עסקינן (פסוק כא׳) מדוע ההתיחסות לברית של יציאת מצרים דוקא, ולא לברית של ערבות מואב?
The defining nature of the ברית…אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים was that it was made under duress:
ישראל היו אנוסים על הברית שהיו במצב שהלכו במדבר ומצרים היו רודפים אותם ואם לא היו מתנהגים עפ״י נס בעמוד ענן ואש ומן ובאר הלא לא היה להם תקומה אף יום אחד דרך הטבע, והיו מוכרחים לקבל הברית כמוש״א מודעי רבא כו׳.
He is referring to the famous aggadah:
(שמות יט:יז) [וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹקִים מִן הַמַּחֲנֶה;] וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.
Note that the Meshech Chochma takes שכפה עליהם את ההר כגיגית as figurative; the fact that they needed הקב״ה in order to survive meant that accepting the ברית was an offer they couldn’t refuse. But if the deal was made under duress, why should בני ישראל be punished when they violate it? That’s the מודעא רבה לאורייתא. The Meshech Chochma says that גלות isn’t so much a punishment for violating a ברית (meaning the relationship between ה׳ and בני ישראל) as much as the inevitable consequence of voiding an agreement: we agreed to serve ה׳ in return for His protection and providence; we stop serving ה׳, the protection goes away. He attributes this approach to the רשב״א, but Rav Copperman brings the source from the רשב״א's teacher, the רמב״ן.
העיקר כפירש הרשב״א, שאם נתן השי״ת הארץ ע״מ שישמרו בריתו, אם כן כשיעברו בטלה המתנה, שכיון שבטל הברית תו הדרא המתנה של הארץ.
ונ״ל לומר, דמתחלה אף על פי שהיה להם מודעא מ״מ לא נתן להם הארץ אלא כדי שיקיימו התורה כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות, וכתיב (תהלים קה:מד-מה) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ, והם עצמן מתחלה לא עכבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום, אלא ברצון נפשם מעצמם אמרו (שמות כד:ז) כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, לפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ. משגלו, מסרו מודעא על הדבר מדכתיב (יחזקאל כ:לב) והעולה על רוחכם…
שמואל אמר: באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להן חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו…כלום יש לזה על זה כלום?…(יחזקאל כ:לב) וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.
In other words, ברית סיני was transactional. We are עבדים to ה׳, but more as servants than slaves. We needed protection and support, so we accepted ה׳'s sovereignty, like a feudal lord and serf. ארץ ישראל is the wages for our עבודת ה׳. And such a transaction is valid, even if made under duress.
אמר רב הונא: תליוהו וזבין, זביניה זביני. מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין; ואפילו הכי זביניה זביני.
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי׳ תלוהו עד שמכרו ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע שמפני אונסו גמר והקנה.
וזה שאמרו, שבעת הוציאו אותם ממצרים כרת עמהם ברית ויכלו לטעון טענת אונס, לכן בטלה המתנה לכן שפך אפו וחמתו על הארץ לבד…וישליכם אל ארץ אחרת שיהיו מתנודדים וגרים בארץ לא להם ”כיום הזה“, שהוציאם ממצרים, ואותם לא השמיד.
What this means is that there are two models of ברית: one based on אהבה, the ברית of (דברים כו:יז-יח) את ה׳ האמרת היום (or, for this time of year, אני לדודי ודודי לי) and one based on יראה, the ברית of כפה עליהם את ההר כגיגית. The Meshech Chochma continues to demonstrate that the ברית…אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים is one of אדון and עבד, and that is why the laws of עבד עברי are so prominent in that ברית:
מו והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו; ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך׃…נד ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היבל הוא ובניו עמו׃ נה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים; אני ה׳ אלקיכם׃
א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם׃ ב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד; ובשבעת יצא לחפשי חנם׃
The Yerushalmi says that the גלות was because the people didn’t keep the laws of עבד עברי:
לא נאנשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים.
And that comes from an incident in Yirmiyahu:
ח הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ אחרי כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלם לקרא להם דרור׃ ט לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים; לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש׃ י וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם עוד; וישמעו וישלחו׃ יא וישובו אחרי כן וישבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים; ויכבישום (ויכבשום) לעבדים ולשפחות׃
יב ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו מאת ה׳ לאמר׃ יג כה אמר ה׳ אלקי ישראל; אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר׃ יד מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך; ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם׃ טו ותשבו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו; ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו׃ טז ותשבו ותחללו את שמי ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם; ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות׃
יז לכן כה אמר ה׳ אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו; הנני קרא לכם דרור נאם ה׳ אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזעוה לכל ממלכות הארץ׃…כב הנני מצוה נאם ה׳ והשבתים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה ושרפה באש; ואת ערי יהודה אתן שממה מאין ישב׃
The Meshech Chochma connects this back to יציאת מצרים:
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים׃
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל: על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים.
ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו׳ להוציא את בנ״י כו׳: יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם…לכן צוה השי״ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד.
We left Egypt to become עבדים to הקב״ה. That is transactional; both parties have something to offer. It is also exclusive; if we are עבדים to anyone else, whether another human being or to אלהים אחרים, then the deal is off.
לכן יאמר ”על אשר עזבו כו׳ ברית כו׳ בהוציאי אותם מארץ מצרים“, היינו זהו הברית של שלוח עבדים ואינו נמכר יתר משש, כי עבדי הם, וכיון שלא עשו כן הם מסולקים בעון זה מהשגחה האלקית, וככל הגוים.
And that serves as the introduction to תשובה. ה׳ is telling us that the deal remains on the table; we can go back to it any time we want:
א והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך; והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה׃ ב ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום; אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך׃ ג ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה׃
…טז אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלקיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו; וחיית ורבית וברכך ה׳ אלקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה׃
And there is a textual connection to the description of the rewards of being an עבד:
יב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים; ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך׃…יח לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים; וברכך ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה׃
ובמסורה ב׳: ”לא יקשה וכו׳ וברכך ד׳ אלוקיך“, דעבדי הם ולא עבד לעבדים.
On Rosh Hashana, we invoke two similes that represent the two aspects of ברית:
היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחוננו ותוציא כאור משפטנו, איום קדוש.
The ברית אהבה, symbolized as כרחם אב על בנים, is not a matter of our free will, our choice. You don’t get to choose your family. ברית סיני, the ברית of נעשה ונשמע, is a transaction between הקב״ה and us, and we accept that transaction with the קבלת מלכות שמים that we express on ראש השנה.