בס״ד

Kavanot: פרשת נצבים־וילך תשפ״ג

Thoughts on Tanach and the Davening

I previously dealt with this subject in <//פרשת נצבים־וילך תשע״ז>; this is a different approach taken from אלחנן סמט's [_הקהל_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C). 

Last week's parsha  had a sort of summary of the long list of laws that had been presented in ספר דברים:

{:he}
>היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים; ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך:
--דברים כו:טז

Rashi understands "היום" to be figurative:

{:he}
><em>היום הזה ה' אלקיך מצוך</em>: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאלו בו ביום נצטוית עליהם.
--רש"י, דברים כו:טז

But Ramban says it is literally "today"; that was the day that Moshe finished teaching בני ישראל all the חקים  and משפטים:

{:he}
>הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם, ולכך אמר היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל.
--רמב״ן, דברים כו:טז

And this week's parsha describes Moshe's last day, when he gives the people his last נבואות,&#x200E; האזינו and וזאת הברכה.

{:he}
><b>א</b> וילך  משה; וידבר את הדברים האלה  אל כל ישראל׃  <b>ב</b> ויאמר אלהם  בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד  לצאת ולבוא; וה׳ אמר אלי  לא תעבר את הירדן הזה׃
--דברים פרק לא

{:he}
><em>וילך משה וגו', אנכי היום</em>: היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות.
--רש"י, דברים לא:ב

But then, he gives them a new מצווה:

<blockquote lang=he><p><b>ט</b> ויכתב משה  את התורה הזאת  ויתנה אל הכהנים בני לוי  הנשאים את ארון ברית ה׳; ואל כל זקני  ישראל׃ 
<b>י</b> ויצו משה  אותם לאמר;  מקץ שבע שנים  במעד שנת השמטה בחג הסכות׃ 
<b>יא</b> בבוא כל ישראל  לראות את פני ה׳ אלקיך  במקום  אשר יבחר;  תקרא את התורה הזאת  נגד כל ישראל באזניהם׃ 
<b>יב</b> הקהל את העם  האנשים והנשים והטף  וגרך  אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו  ויראו את ה׳ אלקיכם  ושמרו לעשות  את כל דברי התורה הזאת׃ 
<b>יג</b> ובניהם אשר לא ידעו  ישמעו ולמדו ליראה  את ה׳ אלקיכם;  כל הימים  אשר אתם חיים על האדמה  אשר אתם עברים את הירדן שמה  לרשתה׃</p>
<footer class=source>דברים פרק לא</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>משרשי המצוה...לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה׳. </p>
<footer class=source>ספר החינוך מצוה תריב </footer></blockquote>

Rav Samet asks, why is this מצווה here?

{:he}
>מדוע מצווה משה מצווה זו דווקא כאן, בדברי פרדתו מישראל? מדוע לא כלל אותה בין המצוות המפורטות בנאום המצוות הגדול, בפרקים י"ב-כ"ו?
>
התשובה עולה מתוך הפסוקים הללו עצמם: מצווה זו, לקרוא את התורה נגד כל ישראל מקץ שבע שנים...קשורה היא בספר התורה שכתב משה ושמסר זה עתה אל הכוהנים בני לוי ואל כל זקני ישראל (פסוק ט)...המצווה הלוא היא ”תקרא את התורה הזאת...“--התורה שנמסרה זה עתה לכוהנים ולזקנים.  השלמת כתיבתה של התורה לא יכלה להיעשות אלא ביומו האחרון של משה, שהרי היה עליו לכלול בה את נאומיו הקודמים, ועל כן ניתנה באותו יום אף המצווה לקרוא את ”התורה הזאת“ מדי שבע שנים.
--הרב אלחנן סמט, [_הקהל_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C)

But that isn't really enough. Moshe could have said "the Torah that I will write down for you", well before this. We already have a מצווה that refers to the completed Torah:

{:he}
><b>יח</b> והיה כשבתו  על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת  על ספר  מלפני  הכהנים הלוים׃  <b>יט</b> והיתה עמו  וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד  ליראה את ה׳ אלקיו  לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה  לעשתם׃
--דברים פרק יז

Rav Samet tries to understand the reason for the מצווה of הקהל:

{:he}
>...חייבין להכין ליבם, ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ורעדה, כיום שניתנה בו בסיניי.
אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה.  ומי שאינו יכול לשמוע--מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת; ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה--שהמלך שליח הוא, להשמיע דברי הא־ל.
--משנה תורה, הלכות חגיגה ג:ו

{:he}
>אין כל ספק כי הרמב"ם רואה במצוות הקהל טקס של חידוש ברית סיני...המלך הקורא בתורה, הרי הוא כמשה המשמיע באוזני ישראל את דבר ה', והמעמד כולו הוא אפוא מעין חזרה על מעמד נתינת התורה בהר סיני.
>
לתפיסה עקרונית זו של מצוות הקהל ישנה השלכה יסודית אחת: הנוכחות במעמד הקהל לא נועדה להרבות ידע כי אם להעמיק חוויה. חוויה זו אינה מחייבת דווקא הבנה של הדברים הנקראים מפי המלך, אלא התכוננות נפשית והפנמה של גודל המשמעות של המעמד הזה. 
--הרב אלחנן סמט, [_הקהל_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C)

The assembly of הקהל is a re-enactment of מעמד הר סיני, of the *experience* of all standing together receiving the Torah. There is a more general מצווה to teach our children about this:

{:he}
> <b>ט</b> רק השמר לך ושמר נפשך מאד  פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך  כל  ימי חייך; והודעתם לבניך  ולבני בניך׃  <b>י</b> יום  אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחרב  באמר ה׳ אלי הקהל לי את העם  ואשמעם את דברי;  אשר ילמדון ליראה אתי  כל הימים אשר הם חיים על האדמה  ואת בניהם  ילמדון׃
--דברים פרק ד

Note that here מעמד הר סיני is explicitly called הקהל. We need to teach our children about the primordial הקהל. But this מצווה isn't about telling the story, it's about feeling it.

{:he}
>--ר' דוד צבי הופמן, דברים לא:יג
רש"ר הירש אומר, שהשפעת יראת השמים על הילדים באה כתוצאה מהרושם שההמון המקשיב באימה ויראה מטביע על מצפונו של הילד.

{:he}
>צריכים אנו לבקש טעם מיוחד למצות קריאה זו. על ידי זה שכל העם ביחד ישמעו את פרשיות התורה העיקריות המשרישות יראת שמים בלבם, יחזרו להתבונן במה שקבלו על עצמם בסיני ”נעשה ונשמע“ וכולם ישימו דבר זה ללבם. נמצא שקריאה זאת היתה לה מטרה דומה לקריאתו של המלך יאשיהו במלכים ב כג, וקריאתו של עזרא בנחמיה ח; השוה שם.
--ר' דוד צבי הופמן, דברים לא:יב

It is very similar to the way we experience יציאת מצרים at the סדר:

{:he}
>בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.
--הגדה של פסח, מגיד

But then why add this מצווה after the נאום המצוות? Rav Samet points out that after Moshe concludes the נאום המצוות in last week's parsha, he establishes a new ברית with the people:

{:he}
><b>ט</b> אתם נצבים היום כלכם  לפני ה׳ אלקיכם;  ראשיכם שבטיכם  זקניכם ושטריכם  כל  איש ישראל׃ <b> י</b> טפכם נשיכם וגרך  אשר בקרב מחניך;  מחטב עציך  עד שאב מימיך׃  <b>יא</b> לעברך  בברית ה׳ אלקיך ובאלתו;  אשר ה׳ אלקיך  כרת עמך היום׃ 
--דברים פרק כט

And it is this ברית ערבות מואב that is invoked in the description of מצוות הקהל, not ברית סיני:

{:he}
>
{:he}
| ברית ערבות מואב | מצוות הקהל |
|-------------|------------------|
| האנשים | כל איש ישראל |
| הנשים |נשיכם |
| והטף |טפכם |
| וגרך אשר בשעריך| וגרך אשר בקרב מחניך|
--הרב אלחנן סמט, [_הקהל_](https://www.hatanakh.com/articles/%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C)

The generation that Moshe is talking to in this week's parsha is not the generation that experienced מעמד הר סיני. They were, if they had even been there, small children. They can't really tell their children הדברים אשר ראו עיניך. So the experience of ברית ערבות מואב is meant to give them the experience of ברית הר סיני.

{:he}
>אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה  לכרת את בני ישראל בארץ מואב;  מלבד הברית  אשר כרת אתם בחרב׃
--דברים כח:סט

It's not a new ברית; it's a chance for this generation to have a little bit of the feeling of what that event was like, להעמיק חוויה. And הקהל is designed to re-invigorate the people with that memory every seven years. We can't actually re-enact ברית הר סיני. But we can re-enact ברית ערבות מואב. It's a little similar to our סדר which is a re-enactment of קרבן פסח which is itself a re-enactment of פסח מצרים. 

So that explains why the מצווה is *after* השלים משה לבאר את התורה; needs to be after the ברית that concluded that list of מצוות. Since the emphasis is on the experience, not the textual learning, Moshe demonstrates what הקהל is supposed to be: What we are doing today, you will continue to do in the future.

{:he}
> <b>יב</b> למען הקים אתך היום לו לעם  והוא יהיה לך לאלקים כאשר  דבר לך; וכאשר נשבע לאבתיך  לאברהם ליצחק וליעקב׃  <b>יג</b> ולא אתכם  לבדכם אנכי  כרת את הברית הזאת  ואת האלה  הזאת׃  <b>יד</b> כי את אשר ישנו פה  עמנו עמד היום  לפני  ה׳ אלקינו; ואת אשר איננו פה  עמנו היום׃ 
--דברים פרק כט

And that explains why this ceremony takes place in the year after שמיטה. Normally, סוכות is the holiday of Thanksgiving after a bountiful harvest. But after שמיטה, there is no harvest. The Thanksgiving is for being supported directly by divine providence, and so it is inherently a re-enactment of the experience of בני ישראל after 40 years in the wilderness.

>Rabbi Dovid Zvi Hoffman...takes the Sabbatical year into account and explains that during the other years of the seven-year cycle the Jews would enter Jerusalem at the close of the harvest season to offer prayers and sacrifices of thanksgiving for the produce of that year. On this the seventh or Sabbatical year, people would naturally sense the marked difference of the lack of harvest through their own physical toil, but would feel compelled to thank G-d for sustaining them...
>
The image of G-d sustaining the People of Israel in such a fashion no doubt brings to mind the relationship of G-d and Israel in the desert, when they were sustained by the manna. This "return to the desert" may now set the stage for the quasi-Sinaitic experience known as Hakhel, in the hope that the people will accept the Torah a new at the end of every seven-year cycle.
--Rabbi Ari D. Kahn, [_The Commandment of Hakhel_](http://arikahn.blogspot.com/2015/09/the-commandment-of-hakhel.html)

We don't have הקהל now, and we don't feel the deprivation of שמיטה, but we can still try to feel a little of that with the celebration of completing the Torah on שמחת תורה:&#x200E; היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים:&#x200E; בכל יום יהיו בעיניך חדשים.