Rav Bin Nun notes that ה׳ makes two בריתות, covenants, with Avraham in this week’s parsha: ברית בין הבתרים and ברית המילה.
ז ויאמר אליו; אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה׃ ח ויאמר; אדנ־י ה׳ במה אדע כי אירשנה׃ ט ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש; ותר וגוזל׃ י ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו; ואת הצפר לא בתר׃ יא וירד העיט על הפגרים; וישב אתם אברם׃ יב ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם; והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו׃ יג ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃ יד וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי; ואחרי כן יצאו ברכש גדול׃ טו ואתה תבוא אל אבתיך בשלום; תקבר בשיבה טובה׃ טז ודור רביעי ישובו הנה; כי לא שלם עון האמרי עד הנה׃ יז ויהי השמש באה ועלטה היה; והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה׃ יח ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר; לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת׃
א ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים; וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני א־ל שד־י התהלך לפני והיה תמים׃ ב ואתנה בריתי ביני ובינך; וארבה אותך במאד מאד׃ ג ויפל אברם על פניו; וידבר אתו אלקים לאמר׃ ד אני הנה בריתי אתך; והיית לאב המון גוים׃ ה ולא יקרא עוד את שמך אברם; והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך׃ ו והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים; ומלכים ממך יצאו׃ ז והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם; להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך׃ ח ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם; והייתי להם לאלקים׃ ט ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם׃ י זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך; המול לכם כל זכר׃ יא ונמלתם את בשר ערלתכם; והיה לאות ברית ביני וביניכם׃
ברית בין הבתרים ברית מילה נזכרת ”הארץ“ נזכרת ”ארץ כנען“ אברהם בתרדמה והברית בחיזיון אברהם ער ופועל וכורת הייעוד הוא היסטורי-לאומי הייעוד הוא דתי-טבעי המימוש בעתיד הרחוק, לדור רביעי (דור יוצאי מצרים) הברית מוקמת מיד. ארץ כנען מובטחת לאחוזת עולם, והמילה היא אות הברית לדורות עולם
In Rav Bin Nun’s reading, the ברית בין הבתרים isn’t really a covenant in the sense of an agreement between parties. It is a promise from ה׳ about the role that Avraham’s descendants will have in history. That is why Avraham sleeps through the entire experience. Those descendants have no responsibilities in this covenant. That’s what he means when he says that ברית בין הבתרים is היסטורי-לאומי, and that it won’t apply for generations. Israel’s moment on the stage of history lies far in the future.
ברית מילה introduces the concept of מצווה, of commandedness. Avraham is awake, and has responsibilities. He has to two things: the act of מילה itself, and transmitting that מצווה to his descendants. In return, he will be given ארץ כנען, but (Rav Bin Nun says) not as a matter of conquest and sovereignty but as a place to live and fulfill those commandments. He says that is what אחזת עולם means, in ברית מילה. In ברית בין הבתרים, the term is לרשתה, which implies removing those who lived there before.
נב והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם; ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במותם תשמידו׃ נג והורשתם את הארץ וישבתם בה; כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה׃
והורשתם את הארץ. והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה.
Rav Bin Nun notes the distinction between “הארץ” in ברית בין הבתרים and “ארץ כנען” in ברית מילה. ארץ כנען is a place; it has defined borders. הארץ is much more vague; it is wherever the influence of בני ישראל is dominant.
In Brit Bein HaB’tarim, ”ha’Aretz“ is defined as the land between the Nile and Euphrates. These rivers are not borders; never in the history of mankind have these rivers marked the borders of a single country. Rather, these rivers mark the two centers of ancient civilization —Mesopotamia (“N’har Prat”) and Egypt (“N’har Mitzrayim”).
…We are to become a nation “declaring G-d’s Name” at the crossroads of the two great centers of civilization.
אבל לעומת זאת יש בלשון המקרא, ובמיוחד בלשון התורה, ביטוי אחר, אשר אכן מכיל את המטען המיוחד שקיבל השם ”ארץ ישראל“ בלשון חכמים ובלשוננו, במובן הקדושה המיוחדת. ביטוי זה הוא ”הארץ“ בה״א הידיעה—הארץ הידועה, הנבחרת, היעודה, המובטחת.
יתר על כן: ”הארץ“, הארץ הנבחרת והיעודה, מייצגת בזעיר-אנפין את ”הארץ“ במשמעות תבל כולה. בראשית הייתה '”הארץ“—תבל; האדם בכללו נוצר לרשת אותה, ולקיים בה את ייעודו. לבסוף, מתוך תבל כולה—נבחרה ”הארץ הזאת“, ומתוך האדם—נבחר אברהם. ומשנבחר אברהם נשלח אל הארץ הנבחרת לקיים בה את הייעוד, לשמור (בראשית יח:יט) דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. כלומר: ”ארץ ישראל“ במובן שבפי החכמים, נקראת בלשון התורה ”הארץ“, או ”הארץ הזאת“— (בראשית יב:ז) לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.
So there is some responsibility in the ברית בין הבתרים model: to be human beings, to be (literally) a mensch. But it’s not a מצווה per se.
לעומת זאת, ”ארץ כנען“—במישור הזיקה והשייכות שבו אנו דנים כרגע—מבטאת הרגשת שייכות טבעית רגילה, ללא שום מעלה ייחודית…
ההליכה ל”ארץ כנען“ במובן הטבעי-האנושי התחילה על-ידי תרח (ולא על-ידי אברהם)—אם מפני חשיבותה של ”ארץ כנען“ בדרכי המסחר כצומת דרכים בין-לאומית, אם מפני סגולותיה הטבעיות של ארץ כנען מבחינת הקרקע והאוויר או קִרבת הים והמדבר, ואם מפני סגולה רוחנית מסוימת שהרגיש תרח בארץ כנען…
Israel: Phenomenal cosmic powers, itty bitty living space!
שתי תפיסות יסוד אלה המקופלות בשתי הבריתות, ברית מילה וברית בין הבתרים, שונות מאוד זו מזו. ההבדלים באים לידי ביטוי, כאמור…בהגדרת הארץ, באופי הברית, בתוכן הברית ובמשמעותה.
To summarize: ברית בין הבתרים is ה׳'s promise that Avraham’s descendants, בני ישראל, would be His representatives on Earth. ברית מילה is the “deal”: Avraham’s descendants keep the מצוות, and they get to live in the land of Israel, the place where the מצוות are to be done.
Rav Soloveitchik makes a similar distinction in ה׳'s relationship with בני ישראל when the ברית is finally fulfilled. In קול דודי דופק, he distinguishes between ברית יציאת מצרים and ברית סיני. He calls the first ברית גורל, the covenant of fate, and the second ברית יעוד, the convenant of destiny. At יציאת מצרים, the people stayed inside and were passive in the face of ה׳'s miracles against the Egyptians. At הר סיני, they had to explicitly say נעשה ונשמע, to accept the commandments and their part in the ברית.
ברית-גורל—מהי?
הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה…
מתוך הרגשת מציאות הכרחית-גורלית מבצבצת ועולה בדידותו ההיסטורית של היהודי. הוא גלמוד בחייו עלי אדמות וגם במותו…תודעת שיתוף-גורל מופיעה כתודעת שיתוף-מאורעות. כולנו שרויים בתחום גורל אחיד המקשר את כל שכבות העם על כל חלקיו ושבטיו ואיננו מפלה בין מעמד למעמד ובין איש לרעהו…
…ברית-ייעוד—מהי?
הייעוד מציין בחיי-האומה—כמו בחיי היחיד—קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית…האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא ענין וכיוון. היעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה שאינה נדעכת כל זמן שדרכה של האומה מותווית על ידי חוק אלו־הי. חיי-יעוד הם חיים מכוונים, פרי דריכות הכרחית ובחירה חפשית…
הפעילות היצרנית הממלאה את ברית היעוד קולחת היא ממקור אחר לגמרי, ממרידת האדם בחיים העובדתיים כמו שהם ומן החרג המפעם בו לצורות-קיום יותר, נעלות ונשגבות.
The ברית גורל of יציאת מצרים was the fulfillment of the ברית בין הבתרים. It was the direct intervention of G-d in history: היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית. The ברית ייעוד of מעמד הר סיני was the renewal of ברית המילה for the people as a whole: מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי.
Our relationship with הקב״ה is a dialectic of the two בריתות of Avraham. And when we look at the text of our parsha, we see that they use two different names of G-d. The ברית בין הבתרים uses שם הויה throughout. The ברית המילה starts with שם הויה, then switches to שם אלוקים throughout. We discussed the difference last week:
בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ”ה׳“, מִדַּת רַחֲמִים…בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ”אֱלֹקִים“ הוּא מִדַּת הַדִּין.
But is ברית בין הבתרים, with גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, really a manifestation of רחמים? The דין/רחמים distinction doesn’t seem to correspond to the differences here. I think the answer goes back to what Rabbi Shulman said last week. מִדַּת רַחֲמִים and מִדַּת הַדִּין are really much bigger than G-d’s mercy or harsh judgement. The difference is between immanence and transcendence. שם אלוקים represents the Transcendent G-d, beyond human understanding and recognition. שם הויה represents the Immanent G-d, Whose hand we see in our lives and in history.
The truth is that both בריתות start with שם הויה. The very nature of ברית implies a personal connection between us and הקב״ה. But we don’t always feel that. The sense that we are “His representatives on Earth” doesn’t always seem to apply. The ברית גורל is evident in great moments in history, Rav Soloveitchik’s שש דפיקות.
But the ברית-ייעוד as expressed in ברית מילה is the ברית that depends on us, and it applies even when all we experience is שם אלוקים, the blind watchmaker running the universe without purpose or design. The act of fulfilling מצוות, saying נעשה ונשמע, makes us part of something larger.