If you are a בעל קורא, you know that the end of this week’s parasha is confusing because it’s almost but not entirely like the end of משפטים:
כג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה׳ אלקי ישראל׃ כד כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבלך; ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה׳ אלקיך שלש פעמים בשנה׃ כה לא תשחט על חמץ דם זבחי; ולא ילין לבקר זבח חג הפסח׃ כו ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך; לא תבשל גדי בחלב אמו׃
יז שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה׳׃ יח לא תזבח על חמץ דם זבחי; ולא ילין חלב חגי עד בקר׃ יט ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך; לא תבשל גדי בחלב אמו׃
And if you look at the preceding paragraphs, it is clear that our parasha is repeating the many of the same topics: don’t make treaties with the Canaanites, don’t worship other gods, keep the שבת, etc. Why the repetition?
פרשת משפטים is the terms of the original ברית of מעמד הר סיני, of נעשה ונשמע. After חטא העגל, that ברית was abrogated. Even after Moshe gets ה׳ to relent on destroying the people right then and there, ה׳ points out that they cannot go back to status quo ante:
ויאמר ה׳ אל משה אמר אל בני ישראל אתם עם קשה ערף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך; ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך׃
The next several paragraphs are the summary of Moshe’s 40-day renegotiation of the terms of the ברית. At the end, Moshe is told that he will get a new set of לוחות, with a new ברית:
ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים; וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עשה עמך׃
And ה׳'s new terms are spelled out: He will exihibit more רחמים, less דין:
ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ א־ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת׃
As Rabbi Leibtag says:
These Divine attributes of mercy now allow the Shchina to
dwell within Yisrael even though they may not be worthy.
[T]o be worthy of G-d’s
presence, man must behave perfectly. However, man is still
human. Although he may strive to perfection, he may often
error [sic] or at times even sin. How, then, can man ever come
close to G-d? Hence, to allow mortal man the potential to
continue a relationship with G-d, a new set of rules is
necessary—one that includes middot ha-rachamim.
The original terms of brit Sinai although ideal, are not
practical. Therefore, G-d’s middot ha-rachamim are necessary
to allow brit Sinai to become achievable.
And the repetition that we noted are the new terms for בני ישראל. But they seem to be the same as the old terms. This is surprising; if ה׳ is giving up something, shouldn’t the people as well? Did Moshe read The Art of the Deal?
שמר לך את אשר אנכי מצוך היום; הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי׃
שמר: ובאשר דרך כורתי ברית לעשות התחייבות משני הצדדים, חשב משה שבעבור זה יבקש מהם עבודות חדשות, אמר כי איני מבקש מכם חדשות רק שתשמור לך היינו להנאתך ולטובתך, את אשר אנכי מצוך היום, וכשתראה תמצא שכל הדברים הנאמרים פה כבר נאמרו בפ׳ משפטים, כאומר איני מבקש חדשות וגדולות, ובכ״ז החזירן פה לצורך.
מצוך היום: דייק היום. באשר כי אע״ג שלפי הנראה בהשקפה ראשונה אין חדשות בזה הפ׳ מהאמור עד כה כאשר יבואר. אבל לאחר הדיוק בכל פרט יש חדשות שנשתנה האזהרות אחר מעשה העגל. שנודע קשי ערפם ושנצרכים לשמירה יתירה מע״ז…ומש״ה כתיב שמר לך דמשמע להנאתך ולטובתך. וה״נ במשמע מעין זה לפי דרכך שאתה עלול לחטוא יש לך להזהר ביותר.
The key phrase that is new is שמר לך. The new ברית requires extra שמירה and that term has a specific meaning:
ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם; אני ה׳ אלקיכם׃
The term ושמרתם את משמרתי is at the end of the discussion of עריות, forbidden relationships. The gemara deals with שניות לעריות, ”secondary“ relationships that are forbidden מדרבנן, and then discusses what it means to be “מדרבנן”:
אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין?…רב כהנא אמר מהכא (ויקרא יח:ל) ”ושמרתם את משמרתי“: עשו משמרת למשמרתי. א״ל אביי לרב יוסף: הא דאורייתא היא! דאורייתא, ופירשו רבנן. כל התורה נמי פירשו רבנן! אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
There is a lot of discussion of what an אסמכתא, a “support” means, but I would use the Ritva’s definition:
שכל מה שיש לו אסמכתא מן התורה העיד הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים.
The pasuk implies that adding these extra layers of protection would be a good idea. It’s not a חובה, but עשו משמרת למשמרתי; חז״ל should create new laws. Note that this is not the source of the authority to create law; that comes from פרשת שופטים:
ח כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו׃
ט ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃
י ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃
יא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃
בכל מצוה לשמוע להן אפילו בגזרות ותקנות שהרי הוא אומר ”על פי התורה אשר יורוך“ אלו גזירות ותקנות ומנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. ”ועל המשפט אשר יאמרו לך“ אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן.
The requirement of שמירה adds that these מצוות דרבנן are a valuable and positive thing.
The Rambam in the introduction to the Mishna outlines five categories of הלכה, three דאוריתא and two דרבנן:
נמצא לפי הכללים שהקדמנו שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים.
החלק הראשון, הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות, וזה אין בו מחלוקת כלל…
החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה…וגם זה ממה שאין בו מחלוקת.
החלק השלישי, הם הדינים שנלמדו באחת המדות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכללים שהקדמנו…
והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה׳ לעשותם באופן כללי באמרו ”ושמרתם את משמרתי“, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז״ל גזרות…
והחלק החמישי הם הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת הענינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גרעון, או בענינים שהם מפני תקון העולם בעניני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות…
I will not deal with how the Rambam defines מנהגות except to quote Rav Shilat, that a מנהג is a תקנה that comes from popular practice:
נראה כי ״מנהג״ מקורו ביוזמה של העם, שלפעמים בית דין מוצא לנכון להופכו להנהגה קבועה ומחייבת.
It is clear that the Rambam distinguishes between the two different terms מצוות דרבנן: גזרות and תקנות. This distinction seem to be original to the Rambam (elsewhere the two are synonymous), but it’s a useful distinction. The גזרות would seem to be what the Mishna calls a סייג לתורה:
משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
And the תקנות are all the other rules that חז״ל felt were necessary. But the Rambam himself says that the תקנות are סייג לתורה:
ועשו סייג לתורה: רוצה לומר הגזרות והתקנות אשר ירחיקו את האדם מן העבירה, כמו שאמר יתעלה: ושמרתם את משמרת, ואמרו בפרוש זה: עשו משמרת למשמרתי.
I haven’t seen this idea anywhere else, but I would consider גזרות as “fences” around the letter of the law, extra prohibitions that keep us from violating the underlying will of G-d. If writing is forbidden, then commerce is also forbidden. If building is forbidden, then handling tools is forbidden. But sometimes we end up focusing on all the external rules that we lose sight of the purpose of the law.
תקנות, on the other hand, are “fences” around the spirit of the law. They are rules that are in keeping with the intention (as understood by חז״ל) of the הלכה. Acknowledging ה׳ for the good that happens in our lives and in our history is a positive value, so we light candles on חנוכה and read the מגילה on פורים. Doing תשובה is important, so we liberalize the laws of returning stolen objects to make תשובה easier (תקנת השבים).
So how does that connect to our parasha? The new terms of the ברית after חטא העגל mean a less immediate connection with הקב״ה. Reward and punishment will not be so obvious; ה׳'s presence is blurred. That is much safer, but it puts much more responsibility in our hands and we need to be that much more careful: שמר לך את אשר אנכי מצוך היום.