This week’s parasha starts with two mitzvot that involve a declaration before the altar. The first, ארמי עובד אבי, is familiar to us from the Pesach seder. I’d like to focus on the second.
יב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר; ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו׃
יג ואמרת לפני ה׳ אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני; לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי׃
יד לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת; שמעתי בקול ה׳ אלקי עשיתי ככל אשר צויתני׃
טו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש׃
This ceremony is done about every three years, after separating the tithes from the third year (and sixth year) of the seven-year shmittah cycle:
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת: כְּשֶׁתִּגְמֹר לְהַפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹת שֶׁל שָׁנָה הַשְּׁלִישִׁית.
שנת המעשר: שָׁנָה שֶׁאֵין נוֹהֵג בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד מִשְּׁנֵי מַעַשְׂרוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בִשְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁלְּפָנֶיהָ.
That year is different because in most years (years 1,2,4 and 5) there are two tithes: מעשר ראשון, given to the Levi: and מעשר שני, which the owner eats in Jerusalem. The third and sixth years don’t have the second tithe; they have a different second tithe, given to the poor:
כב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה׃
כג ואכלת לפני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך; למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים׃
…
כז והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו; כי אין לו חלק ונחלה עמך׃
כח מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא; והנחת בשעריך׃
כט ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה׃
והלוי…לא תעזבנו: מִלִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן.
The agricultural fiscal year for tithes starts on טו בשבט of the following year, so the ceremony is done on the following רגל, the Pesach of years 4 and 7:
ו ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית, היה הביעור. כיצד היה הביעור: נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה, מעשר ראשון לבעליו, מעשר עני לבעליו. מעשר שני והביכורים, מתבערים בכל מקום; רבי שמעון אומר, הביכורים ניתנין לכוהנים כתרומה…
י במנחה ביום טוב, היו מתוודים; כיצד היה הווידוי: ”ביערתי הקודש מן הבית“, זה מעשר שני ונטע רבעי. ”נתתיו ללוי“, זה מעשר לוי. ”וגם נתתיו“, זו תרומה ותרומת מעשר. ”לגר ליתום ולאלמנה“, זה מעשר עני, ולקט שכחה ופיאה, אף על פי שאינן מעכבין את הווידוי. ”מן הבית“, זו חלה.
It’s an odd mitzvah. Not only do we have to the mtizvot of מעשר and the rest, but every few years we have to do an accounting and publicly declare that we’ve fulfilled it. We don’t have to do that with any other mitzvah. There’s no וידוי כשרות when we eat, no וידוי שבת when we go 24 hours without looking at our phones. Rabbi Fohrman’s AlephBeta has one approach to this question; we will take another, that focuses on this term וידוי. וידוי, confession, is the other mitzvah that involves saying out loud what we have done:
ה וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה׳; ואשמה הנפש ההוא׃
ז והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו; ונתן לאשר אשם לו׃
But that’s a negative, announcing what we have done wrong. Why is this declaration called וידוי? Sforno thinks that it is a confession that something is wrong:
בערתי הקדש מן הבית: בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות …וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז׳׳ל.
But that doesn’t fit the text. In fact, the mishna emphasizes how happy we should be with this declaration:
…”שָׁמַעְתִּי בְקוֹל ה׳ אֱלֹקָי“: הֲבֵאתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה. ”עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי“: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בוֹ.
שמחתי ושמחתי: לאחרים שנתתי להם בפנים יפות ושמחה.
I understand why שִׂמַּחְתִּי לאחרים is part of the mitzvah of מעשר. Why do I have to be happy, too?
There’s another odd thing about מעשר: it comes with a guarantee:
אשכחיה ר׳ יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך. א״ל עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. א״ל [ינוקא לר׳ יוחנן—רש״י] ומאי עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר? א״ל: עַשֵּׂר בשביל שֶׁתִּתְּעַשֵׁר. אמר ליה: מנא לך? א״ל: זיל נסי! אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקב״ה? והכתיב (דברים ו:טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳! א״ל: הכי אמר רבי הושעיא, חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג:י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְ־בָאוֹת; אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.
And, in fact, the mishna understands that this permission to challenge ה׳ is part of the וידוי מעשר:
”הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם“: עָשִׂינוּ מַה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה מַה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ, ”הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל“
What is that all about?
I think that the latter two questions are connected. עַשֵּׂר בשביל שֶׁתִּתְּעַשֵׁר is a guarantee. If I give to others, I will be rich. I just have to define “rich” correctly:
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר…אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח:ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.
The guarantee is ה׳ telling us something about human nature. When we give, we are happy. When we are happy, we are rich.
New U.S. research has found that we may get longer-lasting happiness by giving to others, rather than receiving for ourselves.
Carried out by psychologists from the University of Chicago Booth School of Business and Northwestern University Kellogg School of Management, the new research involved a series of experiments to see which brought the longest-lasting joy — giving a gift to yourself or to others.
In one of the experiments, 96 participants received $5 every day for five days and were randomly assigned to spend the money on themselves or on someone else. This could be by leaving money in a tip jar at a café or making an online donation to charity every day, but they had to spend the money on the exact same thing each time.
The findings, due to be published in the journal Psychological Science, showed that when they repeatedly gave to others the participants' happiness did not decline, and the joy they felt from giving to others on the fifth day was just as strong as on the first day.
In contrast, participants who spent money on themselves reported a steady decline in happiness over the five-day period.
The declaration of וידוי מעשר is not for ה׳‘s sake, it is for ours. We need to take an occasional accounting of the good that we have done and look back and say, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בוֹ. People say עס איז שווער צו זיין אַ איד but ה׳ promises that, looking at a reasonably long time scale (3 years), we will see that we are better off for all the צדקה we have given. Rav Soloveitchik says that is why this is called וידוי. It’s not a confession of sin; it is a declaration of what we are capable of, what we have actually accomplished. And we need that, going into the יומים נוראים and the interminable על חטא’s.
ואמרת לפני ה׳ אלקיך: This formula is known as vidui ma’asros, the confession of the tithes. Prima facie, the title “confession” is not fitting for this parasha. We know what confession stands for: we confess that we have sinned, transgressed, erred…
A basic principle of Jewish thinking regarding repentance and confession is reflected in this nomenclature. Repentance is predicated on two principles. First, on the power within men to be able to accuse themselves…Second, on the ability of each individual to cleanse himself, to comprehend the boundless hidden spiritual powers which are found in the human personality and which propel one in the direction of return to the Sovereign of the Universe. The second principle is just as important as the first…[T]here can be no commitment for the future if the man has no faith in his ability to rise above the sins he has committed…Thus the praise of man, just as his shame, is a part of confession. I obeyed the Lord, my G-d; I did according to all that You commanded me is considered a vidui.