At the end of this week’s parsha, Avraham gets remarried:
א ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה׃ ב ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין ואת ישבק ואת שוח׃ …ה ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק׃ ו ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת; וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם׃
When he gives Yitzchak כל אשר לו, what does that mean? The “כל” of Avraham comes up twice in the parsha:
א ואברהם זקן בא בימים; וה׳ ברך את אברהם בכל׃…י ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו; ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור׃
And they mean different things. The second is financial:
וכל טוב אדוניו בידו: שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלח לו בתם.
The first is spiritual. We talked about וה׳ ברך את אברהם בכל last year:
The everything that Abraham gives Isaac includes some burdens, including that of being the child of a founder who often put mission over family. For Abraham’s children by concubinage, the legacy of this great man was only positive. Since they knew Abraham more as a persona, only at a distance, their inheritance included only “gifts”: they lacked the difficult intimacy Isaac had with his father. They were deprived and spared the complexity included in everything.
So Rashi here tells us that the legacy that we are talking about here is not about money; it’s about the spiritual legacy. ויתן אברהם את כל אשר לו refers to וה׳ ברך את אברהם בכל.
ויתן אברהם וגו׳: אמר ר׳ נחמיה ברכה דיאתיקי (διαθήκη) שלו; שאמר לו הקב״ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק.
I want to focus on Avraham’s other children. He gives them “מתנת”. What were those מתנת? Note that מַתָּנֹת is written חסר, which generally leads to a דרש that it is really singular: one gift. And they are אשר לאברהם:
The Torah calls them Abraham’s, which attests to the fact that they carried a spark of Abraham in their souls, however much it may be hidden.
The text is emphasizing that these children were still Avraham’s, even as he sends them away. They simply will not get the ברכה of זרע וארץ. It goes with the idea that this paragraph is not telling us about Avraham’s estate of camels and sheep. It is telling of Avraham’s spiritual legacy. He isn’t rejecting them, but saying that (בראשית כא:יב) כי ביצחק יקרא לך זרע means they will have another destiny in history.
So Rashi explains (I will not deal with Rashi’s second answer):
נתן אברהם מתנות: פרשו רבותינו: שֵׂם טמאה מסר להם.
And everyone goes wild over that—what could שם טמאה mean?. It is a straight quote from the gemara:
מאי מתנות? אמר ר׳ ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה.
שם טומאה: כשוף ומעשה שדים.
That doesn’t help. Did Avraham turn to the dark side after the עקידה? Some commentators soften the “כשוף ומעשה שדים”:
שם טומאה מסר כו׳: פרש״י כישוף כו׳. אע״ג דאברהם קיים כל התורה רשאי היה ללמוד מעשה כישוף כדאמרינן סוף פרק ד׳ מיתות: (דברים יח:ט) לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת [כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם] אבל אתה למד להבין ולהורות…מיהו אי לאו פרש״י הייתי יכול לפרש שם טומאה דקאמר הכא מעשה שדים ולא כישוף וכדברי הרא״ש שמתיר במעשה שדים שאינו בכלל כשפים לכ״ע.
שמות הטומאה מסר להם וכו׳:…ולא שרוצה לומר שנתן להם להשתמש בכשפים, אלא לסלק כשפים ושד שנכנס באדם לסלקו, ודבר זה נתן להם, אבל שיהיו משתמשים בכשפים—אין נראה לומר כלל, שהרי התורה (שמות כב:יז) חייבה מיתה מי שהוא מתעסק בכשפים.
But it is still very hard to understand.
We are going to look at these מתנות through the eyes of Reb Tzadok haCohen miLublin. There is a midrash that connects the first perek of תהילים with Avraham’s life:
א אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב׃
ב כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה׃
ג וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם;
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ׃
ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה: כתיב (תהלים א:א): ”אשרי האיש אשר לא הלך וגו׳“:
[”אשרי האיש“, זה אברהם]
”אשר לא הלך בעצת רשעים“, זה דור הפלגה…
”כי אם בתורת ה׳ חפצו“, (בראשית יח:יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה [אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט]…
”ועלהו לא יבול“, זה יצחק
”וכל אשר יעשה יצליח“, אלו בני קטורה, שנאמר: ”ויסף אברהם ויקח אשה“
The midrash here tells us that the בני קטורה were כל אשר יעשה יצליח, part of אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳.
There is an interesting anecdote in the gemara:
בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבי קמיה דרבי טרפון. פתח ואמר: ”ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני“ אמרי ליה: קטורה כתיב! קרי עליהם ”בני קטורה“.
בני קטורה: אינם יודעין לדבר בהלכה.
בני אחתיה דרבי טרפון וכו׳ קרי עליהם בני קטורה וכו׳: עי׳ פרש״י. ולכאורה טפי הל״ל קרי עלייהו בני עשו דאף שבני אברהם ויצחק אתם אבל לא כבני יעקב. וי״ל כשטת הרמב״ם דבני קטורה חייבים במצות מילה. וז״ש להם בני קטורה…לא היה מזלזל בכבוד גיסו ובכבוד אחותו דקטורה כשרה היתה ע״ש מעשיה נאים כקטורת וק״ל.
(We will not go into what רבי טרפון mean when he called קטורה, יוחני; See מנחות פה,א)
So בני קטורה were seen by חז״ל as בני אברהם but not at the level of בני יעקב. And Avraham gives then שם טמאה. Why? Avraham’s mission has been to spread שם ה׳ through the world:
ויקרא…בשם ה׳
and he passes that mission on to Yizchak:
ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳…
So R. Zadok says that the שם טמאה is the שם ה׳ that is present in the physical world, the world of טמאה. In order to understand him, we have to understand that part of his philosophy is a broader definition of תורה שבעל פה, to mean the ongoing divine inspiration that allows us to understand the Torah:
R. Zadok’s emphasis on the Oral Law might be understood as an expression of the great value he places on human initiative. Indeed, he refers to the Oral Law as the “essence, the glory, and the splendor of Torah”. However, R. Zadok constantly reminds his readers that these human accomplishments truly come from G-d. As we have seen, he describes this realization as the essential test of the Oral Law. Will the scholars take personal credit or will they attribute the insight to G-d? R. Zadok apparently means more than just the idea that G-d gave humanity intelligence with which to analyze. Rather, G-d actively helps bring about the insight in an ongoing fashion…
This helps distinguish the Oral Law from the products of human reason. Secular wisdom stands detached from G-d, whereas the Oral Law comes from above.
Similarly, Avraham learned “תורה שבעל פה”, that he passed on to all his children. And it is our job to bring it all together.
במדרש תנחומא (בראשית כה:ה) ”ויוסף אברהם“: זש״ה (איוב ח:ז): הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד…ויפלא הדבר שדרש ”ראשיתך מצער“ על יצחק אע״ה שיצא ממנו כל אומה ישראלית. ובני קטורה שהם עוע״ז דרש ”אחריתך ישגה מאד“. אך הענין עפמ״ש (זבחים סב,א) קרי עלייהו בני קטורה. ופירש״י בני אברהם אתם אבל לא כזרע יצחק ויעקב…ונראה עפמ״ש (סנהדרין צא,א) מאי מתנות כו׳ מלמד שמסר להם שם טומאה. והוא קשה לומר שימסור להם אברהם אבינו ע״ה שם טומאה לעשות כישוף…
והעיקר כגירסת פענח רזא שמסר להם שם בטומאה. והיינו שידע א״א שלא יהיו טהורים ומסר להם שם שיוכלו להזכירו אף בטומאה. והיינו שיהיה בהם איזה שורש קדושה שיושאר מהם אף לעתיד שיהיו גרים גרורים…
והנה כ׳ (מלכים א ה:י) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. והיינו דכ׳ (נחמיה ט:ו) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. ועיקר החיים הוא ד״ת. ובמצרים היה בגלות כל התורה שבעל פה ועז״נ ”ואחרי כן יצאו ברכוש גדול“…וחכמת כל בני קדם שם היה בגלות תורה שבעל פה. והם בקליפה זלוע״ז נגד תורה שבעל פה…
וזה שדרש במדרש ”ראשיתך מצער“ על יצחק אע״ה. ”ואחריתך ישגה מאד“ על בני קטורה. שמהם ישראל מוציאין כל עומק תורה שבעל פה. וכמו שכתוב (מלכים א ה:י): וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם; וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם וכמו שאמרנו.
עכשיו, לאחר שהבנו את כוונתו של אברהם בנתינת המתנות האלה לבני קטורה, נוכל להבין את הפסוק ”והיה ראשיתך מצער ואחריתו ישגה מאוד“, שרק לאחר הלימוד מבני קטורה ניתן יהיה להגיד שהלימוד שלם. כך גם בשלמה, שנאמר בו: ”ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם“—שלאחר שלמד מתוכם גם את חכמתם וגם את התורה שבע״פ הטבועה בהם, הרי שהיה הרבה יותר חכם מהם.
The message of the מתנות is that there exists שם בתומאה, that we have something to learn from other nations and cultures, and only by accepting that can we achieve the wisdom of וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה.