This is a re-presentation of פרשת וישב תשע״ז.
This week’s parsha features a mysterious איש who moves the plot along.
יד ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר; וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה׃ טו וימצאהו איש והנה תעה בשדה; וישאלהו האיש לאמר מה תבקש׃ טז ויאמר את אחי אנכי מבקש; הגידה נא לי איפה הם רעים׃ יז ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה; וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן׃
וימצאהו איש: דרך הפשט אחד מעוברי דרך.
But even at the level of פשט there’s got to be more to this איש.
וימצאהו איש—Then a man found him: The איש in the drama of the sale of Joseph plays an uncanny role. Who was he? Why did he approach Joseph? The Bible purposely repeated the term איש…Moreover, the noun איש appears in the next verse as well…
The repetition of the term איש comes to emphasize the unusual character of the coincidences, the strange role played by the anonymous man who knew neither Jacob nor Joseph…It was a strange coincidence that the איש knew where the brothers moved from Shechem.
The Torah repeats the term איש to emphasize that the איש was not just a man. The איש was the angel who watches over Jewish history, who, as the plenipotentiary of the Almighty, guides its events and pursues its objectives. He met Joseph, and because of this meeting Joseph’s drama became more complex…more awesome.
Coincidence is G-d’s way of remaining anonymous.
Rav Soloveitchik connects these to another mysterious איש:
כט ויבאו אל יעקב אביהם ארצה כנען; ויגידו לו את כל הקרת אתם לאמר׃ ל דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות; ויתן אתנו כמרגלים את הארץ׃ לא ונאמר אליו כנים אנחנו; לא היינו מרגלים׃ לב שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו; האחד איננו והקטן היום את אבינו בארץ כנען׃ לג ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם; אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו׃
In Vayeshev and Mietz the ish was unknown to those to whom he appeared…The ish whom Joseph encountered is strange and foreboding…Has this ish not appeared, Joseph might have simply gone back home, and he would not have been sold into slavery. Clearly, it was all part of G-d’s plan. Similarly, in Parashat Miketz why should this powerful…ish ask them all sorts of personal questions…? Once again, the answer is that it was all part of the Divine plan…
In each case, there’s an anonymous character who comes out of nowhere and changes the course of the story. Rav Soloveitchik sees this איש as mentioned in תנ״ך as the manifestation of G-d’s hand in history. We usually go through life as though everything is arbitrary, by chance, but sometimes there comes a reminder that ה׳ is in charge. It’s not an overt miracle, but a coincidence that tells us that life has a plot, a purpose.
It’s important to note that ה׳'s hand in history isn’t necessarily a divine being, an “angel”. The איש of next week’s parasha is very much flesh and blood; he’s יוסף their brother:
ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה; כי למחיה שלחני אלקים לפניכם׃
Even when called “מלאך”, they may be completely human:
ונצעק אל ה׳ וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים; והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך׃
מלאך: זה משה.
כו וילך שאול מצד ההר מזה ודוד ואנשיו מצד ההר מזה; ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם׃ כז ומלאך בא אל שאול לאמר; מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ׃ כח וישב שאול מרדף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים; על כן קראו למקום ההוא סלע המחלקות׃
If you ask whether this מלאך was a human being or an angel, you are missing the point. It’s striking (see, for instance, the beginning of פרשת וירא) that in תנ״ך it’s impossible to distinguish איש from מלאך. Nava Zeff’s bat mitzvah speech a few weeks ago emphasized that point, that every encounter we have with another person is an encounter with the Divine. Everyone is an איש, and we have to recognize that. It’s the basis of Levinas’s ethics, ואכמ״ל.
But Rashi (from the Targum) adds a twist: this איש has a name.
וימצאהו איש: זה גבריאל.
וְאַשְׁכְּחֵיהּ גַבְרִיאֵל בִּדְמוּת גַבְרָא וְהָא טָעֵי בְחַקְלָא וְשַׁאֲלֵיהּ גַבְרָא לְמֵימָר מָה אַנְתְּ בָּעֵי׃
But angels don’t have names!
וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם׃
טז ויאמר מלאך ה׳ אל מנוח אם תעצרני לא אכל בלחמך ואם תעשה עלה לה׳ תעלנה; כי לא ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא׃ יז ויאמר מנוח אל מלאך ה׳ מי שמך; כי יבא דברך וכבדנוך׃ יח ויאמר לו מלאך ה׳ למה זה תשאל לשמי והוא פלאי׃
The name גבריאל comes from ספר דניאל:
טו ויהי בראתי אני דניאל את החזון; ואבקשה בינה והנה עמד לנגדי כמראה גבר׃ טז ואשמע קול אדם בין אולי; ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה׃ יז ויבא אצל עמדי ובבאו נבעתי ואפלה על פני; ויאמר אלי הבן בן אדם כי לעת קץ החזון׃
כא ועוד אני מדבר בתפלה; והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף נגע אלי כעת מנחת ערב׃ כב ויבן וידבר עמי; ויאמר דניאל עתה יצאתי להשכילך בינה׃
נקרא גבריאל, מלשון גברא וגבר הוא איש.
גבריאל is literally the איש-מלאך, the reification of ה׳'s hand in history, and in the aggadah גבריאל is the name of the angel that intervenes in human affairs:
א״ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בשעה שאמר לו פרעה ליוסף (בראשית מא:מד): וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וגו׳…בא גבריאל ולימדו שבעים לשון…ולמחר, כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה.
אבל גבריאל מינוי שלו על כל לשון…ומפני שהוא ממונה על הלשון הוא מכיר ע׳ לשון.
The idea that angels have names, the idea that we can take an abstract concept like “ה׳ is involved in human affairs” and give it a permanent identity, was an innovation from the Babylonian exile:
דאמר רבי חנינה: שמות חדשים עלו בידם מבבל…רבי שמעון בן לקיש אמר: אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה (ישעיהו ו:ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים; (ישעיהו ו:ב) שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. מיכן והילך (דניאל ט:כא) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל; (דניאל י:כא) כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם.
Rav Zadok miLublin has an important essay on the nature of the names of the angels.
מכאן מצאו קצת מפקרים מקום לאמור כי שמות המלאכים מחודש בידם מבבל מה שקבלו מן הבבליים והפרסיים אשר הם שנהגו בזה וישראל קבלו מהם. והוסיפו פשע ורשע בדברים כאלו אשר אין אנו רשאים להשיב עליהם כלל כמשפט לאפיקורסי ישראל…
אמנם ביאור מה שאמר ”עלו מבבל“ על דעתי, כי ידוע כי שמות הדברים כולם יש להם טעם לפי הענין…וכפי זה הנה גם למלאכים נוכל לקרוא לכל מלאך ומלאך שם כפי כח פעולתו הנגלית אלינו במה שיפעול כח שליחותו אשר אל הפעולה ההוא הוא שלוח על שמה נקראו.
When I give a name to a מלאך I am categorizing and defining a particular experience of ה׳'s manifestation in the world. It’s important and useful and makes science science. But it means that I lack a wholistic view of ה׳ in the world, and an appreciation that everything is ה׳ manifesting in the world, and every such manifestation is unique. Experience can’t be lumped into categories, and any such classification is artificial.
During the period of בית ראשון, people had a greater sense of ה׳'s hand in the world, such that every moment had its מלאך and each מלאך was unique. After the exile, we lost that and our approach to the divine was more analytical, disinterested.
שמאחר שבהנהגה הטבעית אנו מדברים הנה כל אחד מיוחד בשמו כל כח וכח אל מה שנתייחד אליו בו בשם הוא נקרא. והוכיחם שיתבוננו שגם ההנהגה הטבעית היא מלאה ניסים נסתרים. ר״ל שהכל מהשגחת השי״ת להיות כל כח וכח משמש בעתו כפי הראוי לו ולא נפל השתמשות כל כח אף למה שהוא מוכן אליו…
When my kid asks “why do rocks fall?”, do I answer “because G-d wills it” or “gravity”? Both are correct but they reflect very different ways of looking at the world.
וזהו שאמרו (יומא כא,ב) דשכינה לא היתה במקדש שני; עיין שם. והיינו כי מאז והלאה נסתלק פרסום ענין זה שד׳ בתוך בני ישראל כמו שהיה כל ימי בית ראשון אם לטוב ואם לרע; תיכף נשתנה ענין ההנהגה אצלם, וזה לתוקף דבקות ההשגחה האלקית עליהם…
וזהו דברי האומר כי שמות המלאכים עלו מבבל. שעד שלא עלו מבבל והיתה השכינה בתוך בני ישראל בגלוי היה בכל עת המצטרך שינוי סדר ונשתנו שמות המלאכים כמו שנתבאר לעיל. אבל משעלו מבבל והיה סוף כל הניסים והפלאים משינוי הטבע להיות מצויים בישראל שנסתלקה מהם השכינה והנבואה אז עלו בידם שמות המלאכים שהתחילו לקרוא לכל מלאך בשמו המיוחד לו לפי שאינו שכיח מעתה שישתנה משמו כלל.
It’s not a bad thing, our new Babylonian, analytic, way of looking at the world. But sometimes it’s helpful to take a step back and see the איש, the השגחה פרטית of ה׳'s involvement in our lives. z