א ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃
ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׃
Last week I was at the bat mitzvah of my niece Adara and my brother read from a drasha my father ע״ה gave in 1985. My father pointed out that after the exiciting narratives of בראשית and שמות, ויקרא is boring and seems pointless. We don’t have sacrifices any more.
But really we do. The point of קרבנות is not to slaughter animals, but to become closer, קרב, to ה׳. The grammar of the pasuk emphasizes this: it should say אדם מכם כי יקריב, not אדם כי יקריב מכם. Taking it literally, the offering has to come מכם; we offer ourselves. As the Kli Yakar says,
ויש אומרים אדם כי יקריב מכם מגופו ממש, על ידי צומות ורוח נשברה זהו קרבן לה׳ וחלק גבוה לבד, אמנם מה שאתם מקריבים מן הבהמה מן הבקר זהו קרבנכם כי אתם האוכלים מזבחי שלמיכם הכהנים והבעלים, לכך נקט קרבנכם לשון רבים כי אינו חלק א־לוה לבד.
The ritual is important, but it is the meaning, the כוונה, that matters.
Part of that meaning is inherent in the phrase, אדם כי יקריב. Rashi presents it this way:
אדם כי יקריב מכם: כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין.
אדם: למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
There’s a subtle point question here: why does Rashi explain כי יקריב before אדם?
The Kli Yakar (who has a very long essay on this parasha, and is the basis of much of what I will talk about) answers that אדם has a specific halachic meaning:
זאת התורה אדם כי ימות באהל; כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים׃
דתניא ר״ש בן יוחי אומר קבריהן של (עובדי כוכבים) [גוים] אין מטמאין שנאמר (יחזקאל לד) ”ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם“ אתם קרויין אדם ואין (עובדי כוכבים) [גוים] קרויין אדם
But that can’t be the meaning here
עשה רש״י תחילה פירוש על כי יקריב ואחר כך על מלת אדם, לפי שמתחילה לא קשה אדם למה נאמר שהרי יש לומר שבא למעט האומות שאינן קרוין אדם שאין מקבלין מהם קרבן חובה. אבל עכשיו שנאמר כי יקריב, המורה על שבקרבן נדבה הוא מדבר ואמרו חז״ל (נזיר סב,א) איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, אם כן אדם למה נאמר, אלא מה אדם לא הקריב מן הגזל
But then Rashi’s answer, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל requires explanation. אדם הראשון never offered any sacrifices; that was the innovation of his son קין:
ג ויהי מקץ ימים; ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה׳׃
ד והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן; וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו׃
So the Kli Yakar says that both קין and הבל‘s sacrifices were imperfect (why הבל’s was accepted is not our subject now). Neither should be the model for our sacrifices:
ונראה לפרש שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה׳ שלא יכשלו בשני דברים אשר בהם נכשלו קין והבל שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע והוא זרע פשתן…והבל אף על פי שהביא מבכורות צאנו מכל מקום לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו, והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו…
על כן אמר אדם כי יקריב מכם לשון יחיד, לומר לך שהמקריב יהיה כאדם הראשון בקרבנו שהיה יחידי בעולם, וכשם שמזה הצד היה ניצול מן הגזל שהיה יחידי והיה הכל שלו, כך מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא מצד שראה אחרים עושין, ועל זה אמר אדם כשיהיה כאדם הראשון כי יקריב מכם שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם כי מכם ובכם יבוא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה׳ כי ודאי אין כוונתו כי אם לשם ה׳ לאפוקי מי שאינו נתעורר מעצמו זהו אינו מכם ואינו קרבן לה׳.
Rather, it is אדם's sacrifice that determines what we are meant to do. This is even brought down להלכה:
המזבח, מקומו מכוון ביותר; ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דברי הימים א כב:א) ”וזה מזבח לעולה לישראל“…ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דויד ושלמה המזבח בגורן ארוונה—הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נוח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא…
Possibly, then, these Midrashim…show us a latent explanation for why the Beit HaMikdash was there: because Rambam understood it to be the place we humans got our start, the place we have always gone, sometimes to atone, but even more so to build our best relationship with Hashem.
But where does this sacrifice come from? It’s not in the Torah. It’s only aggadic, which means that we have to take it seriously but not literally.
יד וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה׳ עֵת רָצוֹן אֱ־לֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ;
עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃
…לא אֲהַלְלָה שֵׁם אֱ־לֹהִים בְּשִׁיר; וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה׃
לב וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר; מַקְרִן מַפְרִיס׃
ת״ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר ”אוי לי שבשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים“׃ היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא! עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר (תהילים סט) ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס. ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה [לו] במצחו שנאמר ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס.
What’s the symbolism of קרן אחת היתה לו במצחו and קרניו קודמין לפרסותיו?
The Kli Yakar explains the single “horn” (the Maharsha [חידושי אגדות, חולין ס,א] points out that הקרן נאמר בכ״מ על עיקר הדבר):
וזה שאמרו (שבת כח,ב) שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו, לכך נזדמן לו שור בעל קרן אחת, כי היה דומה אל האדם שהיה קרן אחד רצה לומר שהיה יחידי בעולם ולא גזל משום אדם, ולא נתעורר משום אדם, כי אם מעצמו דהיינו מכם על כן עלה קרבנו לרצון, נמצא שקרבן לה׳ הפסיק הענין.
…המקריב בהמתו כאילו הקריב נפשו כי ממונו של אדם כנפשו…אבל המקריב בהמה גזולה שלא עמל בה ולא חלה ידו בה איך תהיה תמורה לנפשו.
We know we can’t do a מצוה by doing an עבירה, but for a קרבן theft is specifically called out because that undermines the entire purpose of a קרבן. A sacrifice is only meaningful if it comes from ourselves. Donating other people’s money isn’t צדקה; praying because other people made you isn’t תפלה.
And the horns coming before the hooves?
ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר, ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס, מקרין—ברישא, והדר—מפריס. מסייע ליה לר׳ יהושע בן לוי, דאמר ריב״ל: כל מעשה בראשית—בקומתן נבראו, בדעתן נבראו…
עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו: כלומר דרך ארץ נולד קטן ומפריס וכשמתגדל צומחין קרניו. זה יצא מן הארץ גדול וצמח מראשו ויצאו קרנותיו קודם לרגליו.
הקריב שור שהקרן היתה קודמת לפרסותיו כי הפרסות הן הן יסוד השור שעליהן השור עומד, רומזות ליסוד עולם.
I don’t know if Adam literally brought a sacrifice. But my understanding of the midrashim is that our קרבנות must be like the hypothetical קרבן of Adam. The עקר of a קרבן is the thought, the intent. It has to come first, before the physical action. ה׳ doesn’t need our slaughtered oxen; we need to offer it. And today, when we do not have animal sacrifices, our תפילות must be the same way: a single קרן of כוונה that precedes and informs the physical action.