This is a re-presentation of פרשת וילך תשע״ח. This week’s parasha starts with Moshe interrupting his speech to go down among בני ישראל:
א וילך משה; וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל׃
ב ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא; וה׳ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה׃
Now that phrase, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, reminds me of my Omi, wishing me ביז הונדערט און צוואַנציק. We add עמו״ש after people’s names. “To 120” is a big deal, but no one really knows where it comes from. Moshe lived to 120, but lots of people in the Torah lived longer. Why Moshe? Why not Avraham, “ביז הונדערט און זיבעציק פינף יאר”? Why not David, “to 70 years”?
Philologos, a language column in the Forward, connects it to the manner of Moshe’s death:
ה וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳׃
…ז ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו; לא כהתה עינו ולא נס לחה׃
To wish someone biz hundert un tsvantsig, therefore, is to wish them a life as long and healthy as God permits and a death as quick and easy as Moses’. And although such a wish contains an element of exaggeration, 120 being beyond the range of even abnormal human-life expectancy, it is not so beyond the range that it seems totally absurd—as it would seem, for example, if, wishing you a life as long as Methuselah’s, I were to say, “Till 969!
But there’s another potential source:
ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר; והיו ימיו מאה ועשרים שנה׃
The Malbim says that this was the point that ה׳ limited the natural human lifespan, from the hundreds of years that are recorded in בראשית.
ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מעתה יהיו ימי חיי האדם ק״כ שנה. ומאז התחיל ה׳ לקצר ימי חיי האדם שלא יאריכו ימים כ״כ, שע״י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כ״כ להרבות זדון ופשע, וע״ז אמרו חז״ל שרמז בשגם הוא משה, שמשה לא חי רק ק״כ שנה כשנים הקצובים
But there are lots of problems with that. First, the lifespans after the flood are also in the multiple hundreds. Second, the פשט of the pasuk is that 120 years is the limit of humanity’s lifespan, not the individual person:
והיו ימיו וגו׳: עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול.
Third, 120 years is not a “natural” lifespan, as even Moshe says:
א תפלה למשה איש האלקים…׃
י ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה
ורהבם עמל ואון;
כי גז חיש ונעפה׃
And the well-known mishna doesn’t even make it past 100:
הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
Fourth, this pasuk has 120 years as a bad thing. Why would we wish it on someone?
וכן ראה להגר״י זילברשטיין שליט״א בספרו עלינו לשבח חלק ה׳ (עמוד תשלב) שהביא מספר מגד גבעות עולם (עמוד ק) שכתב בשם מרן הגר״ח (מבריסק) זצ״ל, שאסור לומר שתחיה עד מאה ועשרים, דיש בזה איסור של קללה, שהרי יכול לחיות יותר, ונמצא שמקללו במה שמגביל לו את החיים עד מאה ועשרים. ושם הביא שגם הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ״ל היה נגד מליצה זו לאחל לאדם לחיות רק עד מאה ועשרים (אמנם ראה בספר תולדות אנשי שם עמודים נד-נה, ובשו״ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ג׳ סימן קמה).
So I would prefer to not look at this as some kind of time limit, but rather as a symbol.
The Sifrei has a very different perspective on what it means to live “to 120”. It notes that 120 is three times 40, which is mentioned in the mishna as בן ארבעים לבינה. 40 years is an intellectual generation:
ותשקט הארץ ארבעים שנה…
After 40 years, the influence of the שופט wanes and בני ישראל return to idolatry. And that’s why it took 40 years of wandering in the wilderness to get to the point that בני ישראל were ready to enter the land;
א ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם; אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו׃
ב המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם׃
ג ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה׃
משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה שנאמר (דברים כט) ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה וכתיב (דברים כט) ולא נתן ה׳ לכם לב וגו׳. אמר רבה ש״מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין
בן ארבעים לבינה: שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כ״ט) ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה.
So what does it mean to be 120?
ומשה בן מאה ועשרים שנה: זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים שנה, ואלו הם: משה, והלל הזקן, ורבן יוחנן בן זכיי, ורבי עקיבה. משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. הילל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. רבן יוחנן בן זכיי עסק בפרגמטיא ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. רבי עקיבה למד תורה בן ארבעים שנה ושמש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.
The idea is not that they lived so long, but that they had the intellectual courage to reach 40, be set in their בינה, their understanding of the world and their role in it, and then go on to something completely different, not just once but twice. They made re-inventing themselves a חזקה.
I once thought that there were no second acts in American lives…
And that’s what the ברכה of ביז הונדערט און צוואַנציק יאר means. Not, “may you grow old”, but “may you remain forever young, intellectually curious, willing to strike out in new directions”. בן ארבעים לבינה should not be an invitation to inertia, but an opportunity for growth.