We’re going to start with the last mitzvah in the Torah:
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃
What is השירה הזאת? Rashi says it’s the poem האזינו that starts in the next paragraph:
את השירה הזאת: (לקמן לב:א) האזינו השמים עד (לב:מג) וכפר אדמתו עמו.
Which is a reasonable understanding, but if that is the case, them Moshe doesn’t listen. He doesn’t go and write האזינו; he writes the entire Torah and only then goes on to read האזינו:
כב ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא; וילמדה את בני ישראל׃
כג ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם; ואנכי אהיה עמך׃
כד ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר; עד תמם׃
כה ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה׳ לאמר׃
כו לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה׳ אלהיכם; והיה שם בך לעד׃
…
ל וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם׃
So other commentators understand השירה הזאת to refer to the entire Torah (and חז״ל understand כתבו לכם to refer not to Moshe but to all Jews; there’s a mitzvah to write a ספר תורה).
ולמדה את בני ישראל: בגימטריא הן תורה בכתב.
שימה בפיהם: בגימטריא זה תלמוד.
And the Torah is called שירה, ”poem“ or “song”, because as the Netsiv says in his introduction to the Emek Davar, poetry has levels of meaning and subtleties of language that are not present in prose. And many commentators point out that a song can have many different voices that all sing in harmony, and each voice is necessary for the whole.
Starting from that understanding of השירה הזאת, there’s a second part of the commandment. Not just to write it but למדה את בני ישראל שימה בפיהם:
אל תהיו סוברים כי תצאו ידי חובתכם בכתיבת ספר תורה…”ולמדה את בני ישראל“—ולא רק כדי להציגה בארון קודש.
And the Talmud explains exactly what שימה בפיהם means:
ר״ע אומר מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר (דברים לא) ולמדה את בני ישראל ומניין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם.
And more specifically:
אמר רב חסדא אין תורה נקנית אלא בסימנין שנאמר שימה בפיהם אל תקרי שימה אלא סימנה. שמעה רב תחליפא ממערבא; אזל אמרה קמיה דר׳ אבהו. אמר אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה (ירמיהו לא) הציבי לך ציונים וגו׳ עשו ציונים לתורה. ומאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא? דכתיב (יחזקאל לט) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון.
Now you could read this as an extreme Aggadic “misreading” of the text (שִׂים ← סִימָן?) or, at a deeper level, an understanding of what the text really means. In order to learn Torah (especially תורה שבעל פה) you need סימנים, mnemonics and other memorization and visualization aids. This re-reading is itself a סימן for סימנים. And there are others:
אמרי ליה רבנן לריב״ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו. אל״ף בי״ת אלף בינה גימ״ל דל״ת גמול דלים…ס״ע…סימנין עשה בתורה
סימנים are critical to learning:
אמר רב יהודה אמר רב בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם מידי בקפידא תליא מילתא אלא בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן בידן בני גליל דלא דייקי לישנא ולא מתנחי להו סימנא לא נתקיימה תורתן בידם
The Torah Temimah has a radical interpretation of many midrashim based on this idea:
ודע דהא דמצינו בתלמודים ובספרי הברייתות דרשות שונות שעל פיהם הוציאו חז״ל את עניני ולשונות הכתובים מפשטם…
[he give a number of “outlandish” drashot, adding ועוד כהנה הרבה…פעמים אין מספר]
בכל אלה אין כוונת חז״ל חלילה שכן הוא פשט הכתובים ממש, אלא מפני הכלל ”דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב“,
היה קשה הדבר על הלומדים לזכור הכל…לכן השכילו חז״ל לסמוך כל ענין מקובל באחד מלשונות התורה כדי שיהיו נוחים לזכור,
מפני שע״פ הטבע נחון לזכור תוכן ענין עפ״י איזה ציון וסימן שהוא כנודע הדבר בחוש ובהרגש.
…
ועל זה כיונו חז״ל בכ״מ בתלמוד לשבח מעלת הציונים וסימנים…
Which brings up another example of סימנים. Rosh Hashana is one of my favorite holidays because it encourages puns:
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי [squash, fenugreek, leek, beet and dates]
I’m very machmir about my סימנים. I dip the apple in the honey and make a bracha loud and clear. I have dates, fish (usually gummy fish), pomegrantes. I make a soup with squash, leeks, beets and carrots (I searched for fenugreek this year but couldn’t find any). I have a raisin celery, whirled peas, a melon box. I have a can of Coke and raspberry candies (for a year that is “cola tov” and “berry good”). This is my yom tov!
But what do these סימנים mean?
The 5777 YU Rosh Hashana Torah-to-go brings two reasons:
יתבאר ענין סימנא מילתא שאנו עושין בליל ר״ה על פי מה שכתב
הרמב״ן (לך לך) שכל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל
דמיון תהיה הגזירה מתקימת על כל פנים, עיין שם. ועל כן הגזירות
שנגזרו לטובה מפי השם יתברך בכבודו ובעצמו בליל ראש השנה
למען תהיינה מתקימות על כל פנים.
I hesitate to disagree with the Shem MiShmuel, but this seems too close to theurgy. We’ll look at the Ramban shortly, but I would understand the סימנים of Rosh Hashana like the Meiri:
הרבה דברים התרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש
חלילה אלא דרך סמן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו
לתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת (קרא רוביא כרתי סלקא
תמרי) שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה
וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים
המעוררים לתשובה… וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר
תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים.
סימנים here serve like the סימנים in learning Torah: they serve to focus our minds. Here it’s not for memorization but to allow us to focus on our prayers.
What was the Ramban that the Shem MiShmuel mentioned?
ו ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה; והכנעני אז בארץ׃
ז וירא ה׳ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת; ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו׃
ח ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה; בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳׃
The Ramban explains why Abraham had to walk through the land, as מעשה אבות סימן לבנים:
דע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו׳ (ירמיה נא:סג-סד) וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב יג:טז-יז) ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה׳ וחץ תשועה בארם ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם ולפיכך החזיק הקב״ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו
I do not think the Ramban is saying that the סימן that the נביא is presenting somehow magically makes the prediction come to pass. The פועל דמיון is not to bind G-d but is for us, to take the lesson of the נביא to heart. מעשה אבות סימן לבנים, literally. It is our סימן that teaches us, so we remember that which ה׳ wants us to hear.
And this need for סימנים, in learning, in prayer, even in prophecy, affects us today. We lack some of the most prevalent physical aspects of Torah:
ב שובה ישראל עד ה׳ אלקיך; כי כשלת בעונך׃
ג קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳; אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו׃
We don’t have sacrifices, so we use words. The Rambam’s opinion about sacrifices is well known:
Now G-d sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. xix. 6) by means of the knowledge of G-d…But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images…He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; it would in those days have made the same impression as a prophet would make at present if he called us to the service of G-d and told us in His name, that we should not pray to Him, not fast, not seek His help in time of trouble; that we should serve Him in thought, and not by any action.
His analogy to being told not to pray or fast is important. In the Rambam’s view, the ideal state of service to G-d is in thought alone. All the mitzvot are concessions to human imperfection, since we can’t all be philosophers:
The general object of the Law is twofold: the well-being of the soul, and the well-being of the body…For it has already been found that man has a double perfection: the first perfection is that of the body, and the second perfection is that of the soul. The first consists in the most healthy condition of his material relations, and this is only possible when man has all his wants supplied, as they arise; if he has his food, and other things needful for his body, e.g., shelter, bath, and the like. But one man alone cannot procure all this; it is impossible for a single man to obtain this comfort; it is only possible in society, since man, as is well known, is by nature social. The second perfection of man consists in his becoming an actually intelligent being; i.e., he knows about the things in existence all that a person perfectly developed is capable of knowing. This second perfection certainly does not include any action or good conduct, but only knowledge, which is arrived at by speculation, or established by research.
The fourth kind of perfection is the true perfection of man: the possession of the highest, intellectual faculties; the possession of such notions which lead to true metaphysical opinions as regards God. With this perfection man has obtained his final object; it gives him true human perfection; it remains to him alone; it gives him immortality, and on its account he is called man.
The Rambam is often understood to mean that eventually we will “outgrow” the need for animal sacrifice. I don’t think that’s right; he clearly expects sacrifices to be restored in the days of Mashiach. But these mitzvot of action (both sacrifice and prayer) are only for the imperfect man; if man could be perfect he would not need them at all. Note that he is not denying the requirement of performing the mitzvot; he’s just giving the reason for them. Even a true philosopher has to bring קרבנות!
We start our עמידה with a פסוק from תהילים. It’s worth looking at the context:
יז א־דני שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃
יח כי לא תחפץ זבח ואתנה; עולה לא תרצה׃
יט זבחי אלקים רוח נשברה;
לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה׃
כ היטיבה ברצונך את ציון; תבנה חומות ירושלם׃
כא אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל;
אז יעלו על מזבחך פרים׃
Even though what ה׳ wants is לב נשבר ונדכה, we need the tangible, the visible. It’s not a concession but an acknowlegement that we are human, not the Rambam’s perfect philosopher robots. In our learning, in heeding the lessons of our prophets and teachers, in our prayers, we need a סימן. It’s part of who we are, and it is a good sign that we are still human.