This week’s parsha is the dramatic conclusion of the Yosef saga, as he reveals himself to his brothers.
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי; ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו׃
What kind of question is that, העוד אבי חי? Yehudah just told him:
והיה כראותו כי אין הנער ומת; והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה׃
Even more strikingly, they haven’t been home since last week’s parsha and the framing of Binyamin, and Yosef had asked them the identical question:
כז וישאל להם לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי׃ כח ויאמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי; ויקדו וישתחוו׃
The Tur offers a number of prosaic answers:
העוד אבי חי? אע״פ שכבר שאלם עליו ואמרו עודנו חי, אתה שאל על בריאותו ופירוש חי, בריא.
אי נמי, מתחלה שאל על ידי מליץ לכך חזר ושאל לשמוע מפיהם.
אי נמי, לא שאל עתה אלא ליכנס עמהם בדברים לקרבם.
Kli Yakar proposes that Yosef didn’t trust them:
העוד אבי חי וגו׳: אע״פ שכבר אמרו לו שהוא חי כמובן מכל דברי יהודה, מ״מ חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה כי נפשו קשורה בנפשו.
Since he knows that they already twisted the truth to avoid uncomfortable conversations:
ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן; ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו׃
ואחיו מת: מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר אם אומר לו שהוא קים, יאמר הביאוהו אצלי.
The gemara puts a homiletical spin on Yosef’s question:
רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה.
Why is העוד אבי חי such a powerful תוכחה?
העוד אבי חי: אינו מובן שאלה זו; וכי לא ידע שהוא חי? וגם מה שמסיים המקרא ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו צריך ביאור מה היה להם לענות לולי לא נבהלו. הנה איתא בחגיגה דף ד׳ ר״א כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו. ומה תוכחה של בו״ד, כך תוכחה של הקב״ה על אחת כו״כ.
ולכאורה איזה תוכחה היה כאן אלא חז״ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה אם באמת עוד אבי חי ולא מת מדאגתו עלי בהיותו יודע שהיה אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הי׳ תוכחה לאחיו דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק מ״מ הי׳ להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. וע״ז כתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו מפני הפחד והבושה.
Yosef’s question is more sarcastic than phatic: You’ve just given me a whole song and dance about how our poor father will die if he finds out his beloved son is gone. I seem to remember another beloved son who went missing 22 years ago; you obviously weren’t worried about him dying then. That’s the תוכחה.
The Bais HaLevi expands the message, based on the midrashic version of this דבר תורה:
…ולא יכלו אחיו לענות אתו: אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!…יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ:כא): אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, על אחת כמה וכמה.
ואת אשר נראה בזה דהמדרש מפרש דפסוק זה לא אמרו יוסף בגדר פיוס לאחיו כלל. ותדע דאח״כ בהפסוק השני אחר שנבהלו מפניו אמר להם שנית (בראשית מה:ד) אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם הזכיר להם אחוה, שהוא הוראה להם שאוהב אותם ומחשבם לאחים. ובפסוק ראשון לא אמר להם רק ”אני יוסף“ ולא הזכיר להם אחוה ואהבה כלל. ובהודע להם שהוא יוסף לא היה להם שום פיוס רק אדרבה עוד נתוסף להם יראה ופחד בהודע להם שזה האיש הנלחם עמהם עד עתה ומבקש עליהם עלילה בחנם הרי הוא יוסף שגמלו לו רעה, והן עתה נפלו בידו וביכולתו לעשות בהם כרצונו ובודאי לפי השכל נקם ינקם. והרי גם אח״כ כשכבר ראו טוב לבו עליהם ומ״מ כשמת יעקב חזרו להפחד ממנו ואמרו (בראשית נ:טו) [לוּ] יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב [לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ] ואף כי עתה בודאי דנפל הפחד עליהם וע״כ נתייראו ונבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו.
וגם מה שאמר להם ”העוד אבי חי“ ג״כ מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל וכמו שכתבנו למעלה דלא היה מקום לשאלה כזו כלל עתה. רק המדרש מפרש ליה שהוא בגדר תמיה…ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה.
ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין, וא״כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן…
נבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו, כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם, וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקב״ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה. דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי (משלי כא:ב) כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים…וא״כ בתירוץ זה הרי יוקל עונשו הרבה. אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון…ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה, ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים. וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו.
תוכחה is cognate with הוכחה (just as reproof is cognate with proof). The reproof is simply to have the person watch their own hypocrisy. It’s יום הדין as the Seinfeld finale.
The midrash cites תהילים פרק נ, אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.
יח אם ראית גנב ותרץ עמו; ועם מנאפים חלקך׃ יט פיך שלחת ברעה; ולשונך תצמיד מרמה׃ כ תשב באחיך תדבר; בבן אמך תתן דפי׃ כא אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך; אוכיחך ואערכה לעיניך׃
המשך הכתוב אמר אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ, דעם הגנב כשיבא לידך אתה ברצון ומקבלו בסבר פנים יפות וגם לא תדבר עליו רעה ודופי, וכן וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ ותשתתף עמו בעסקך, וזהו היפך התורה שאמר הכתוב (תהלים קלט:כא) הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה׳ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט…והגם כי הוא חטא גדול עם כל זה יש קצת אמתלא ותירוץ כאמרם (כתובות יז,א) לעולם יהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וכן אמרו (משנה אבות א:טו) והוה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, וכן אמר הכתוב (תהלים לד:טו) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ…וכדומה טענות שיוכל האדם לרמות את עצמו שיש לו קצת תירוצים על זה. והוסיף הפסוק ואמר תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר; בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי…לא יעצרך טענה זו של לעולם יהיה דעתו של אדם וכדומה מהטענות, וא״כ שני המעשיות שלך הם סותרים זה את זה…
ההולך בדרך תהפוכות, היום עושה כך ולמחר עושה ההיפך ממש…היום אתה רוצה כך תסבור שבזה יתרצה ה׳ וזהו דרך הישרה, ולמחר אתה עושה ההיפך ויהיה רצונו ג״כ ההיפך…אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ דהנני מסדר לפניך הני שני אופני מעשיך ונמצאת נלכד על מעשיך ממעשיך…
The Sochatchover has a different perspective on this תוכחה:
ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ולא נאמר ממנו…
וזה שאיתא במדרש ”אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה“…והיינו שלעתיד שיתגלה כבוד ה׳ ויראה כל אחד בעיניו…למי עוללתי כה, ובפני מי עשיתי מה שעשיתי, וזה שכתוב אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, היינו שאין אומר ואין דברים רק שיהיה נערך לפני כל איש ואיש ומעצמו יראה ויבין מה עשה, בודאי הבושה ידכא לארץ חיתו ולא ישאר עוד לא פה לדבר ולא מצח להרים ראש.
The “Face” is one of the most powerful metaphors that Levinas uses to speak about the irreducible character of the human Other (Autrui)…The face…projects a gaze that overwhelms and makes demands of the Subject…Levinas’ attraction to the metaphor of the face is due to the fact that the face, contrary to an empirical object, presents itself, speaks and hence cannot be objectified.
We don’t see the Other; we see other people as objects to be used rather than people with their own moral worth. אני יוסף העוד אבי חי symbolizes the יום הדין not as a formal trial but just the opportunity to watch ourselves in our hypocrisy and look into the face of those we have wronged. And that is terrifying enough.