ספר דברים starts with Moshe’s first speech:
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן; במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב׃
אִלֵּין פִּתְגָּמַיָּא דִּי מַלִּיל משֶׁה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא אוֹכַח יָתְהוֹן עַל דְּחָבוּ בְמַדְבְּרָא…
In this speech, Moshe reviews the history of everything they had done wrong, and then turns to the future to warn them (this is the reading for תשעה באב):
כה כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ; והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלקיך להכעיסו׃ כו העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה; לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון׃
And it ends with an admonition:
ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה׳ אלקיך נתן לך כל הימים׃
That’s speech one. The second speech, the bulk of ספר דברים, is Moshe’s lecture about the laws of the Torah:
מד וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל׃ מה אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים׃
But between those speeches, Moshe takes a break:
מא אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש׃ מב לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם; ונס אל אחת מן הערים האל וחי׃ מג את בצר במדבר בארץ המישר לראובני; ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי׃
That expression, אז יבדיל, ”then he will separate“, is an idiom in תנ״ך:
אז ישיר משה: אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה. וכן (יהושע י:יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ…למדנו שהיו״ד על שם המחשבה נאמרה.
ד ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים; ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלקיו כלבב דויד אביו׃…ח אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושל͏ם; וּלְמֹלֶךְ שקץ בני עמון׃
אז יבנה שלמה במה: פרשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה.
And one example I like:
א אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם; להעלות את ארון ברית ה׳ מעיר דוד היא ציון׃ ב ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי׃
So too here, אז יבדיל משה means, “Moshe made plans to set aside these cities”. The laws of ערי מקלט were presented earlier:
י דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען׃ יא והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם; ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה׃ יב והיו לכם הערים למקלט מגאל; ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט׃ יג והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם׃ יד את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען; ערי מקלט תהיינה׃
אז יבדיל: נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם, ואע״פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצוה שאפשר לקימה אקימנה.
Last year as a lesson for שבת נחמו, we said that Moshe had asked to enter ארץ ישראל, and ה׳ responded (דברים ג:כו), ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי. Moshe saw this not as a reason to give up, but as a reason to do whatever he can, even if it’s just a preliminary step, to be part of כיבוש הארץ.
מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע״פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ״מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י,א), כמו שמצינו בדוד…אע״פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ״מ התחיל במצוה…דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע״פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ״מ בניו יכולין לבא לידי קיומה…וע״ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע״פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג׳ בארץ מ״מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו.
Rav Neventzal has a different idea. His question is why, specifically, the ערי המקלט? He says that this is connected to the reproach of the previous perek, when Moshe addressed בני ראובן ובני גד:
יב ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא; מערער אשר על נחל ארנן וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי׃ יג ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה; כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים׃…יח ואצו אתכם בעת ההוא לאמר; ה׳ אלקיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל׃
ואצו אתכם: לבני ראובן ובני גד היה מדבר.
היה מדבר has the sense of ongoing action; Moshe continues to address בני ראובן ובני גד, which is why he tells the story of ואתחנן:
כג ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא לאמר׃ כד אדנ־י ה׳ אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א־ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך׃ כה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן; ההר הטוב הזה והלבנן׃
The rebuke is to בני ראובן ובני גד: ”I did my best to enter the Holy Land; you are going to settle outside of it“. That is a bad idea, because it leads to the next paragraph:
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ; והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלקיך להכעיסו׃
ארבעה פסוקים [דברים ד:טו-יט] הקדיש לאזהרה מפני עבודה-זרה ותוצאותיה; ושוב: האזהרה יפה לכל, אך משה קיווה, שגד וראובן יתרשמו מן החומרה וישנו את החלטתם: דעו לכם, שאם תישארו מעבר לירדן, הרי שהריחוק מן הקדושה והקִּרבה אל הגויים, יחשפו אתכם ואת בניכם לָנטיה אחר עבודה-זרה! כי מחוץ ל־(דברים יא:יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, מחוץ לחמדת אלקים זו—הסכנה גדולה ביותר. דעו לכם, שעבודה זרה גוררת את העונש החמור ביותר: הגלות! [(דברים ד:כז) וְהֵפִיץ ה׳ אֶתְכֶם בָּעַמִּים].
כאן סיים משה את תוכחתו. משחלף זמן, ואיש מבני גד וראובן לא הגיע אליו—הבין משה שמאמציו נכשלו. מגורי יהודים ממזרח לירדן, הם איפוא עֻבְדָּה מֻגְמֶרֶת. אם כך—אמר מיד לעצמו—יש צורך בערי מקלט גם ממזרח לירדן! עד כה, עיכב משה את הפרשת הערים, כי קיווה שלא יגורו שם; הוא גם חשש שהדבר יִצור ”עובדות בשטח“, ויובן כאילו האזור נועד למגורים. אך כעת: ”אז יבדיל משה“! אוהב המצוות הגדול, קופץ מיד לבצע את המצווה המִּזדמנת לידו!
Being disconnected from the people will lead to them being disconnected from G-d. And they know that, as we see later in ספר יהושוע :
ט וישבו וילכו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה מאת בני ישראל משלה אשר בארץ כנען ללכת אל ארץ הגלעד אל ארץ אחזתם אשר נאחזו בה על פי ה׳ ביד משה׃ י ויבאו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען; ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שם מזבח על הירדן מזבח גדול למראה׃ יא וישמעו בני ישראל לאמר; הנה בנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה את המזבח אֶל מול ארץ כנען אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל׃ יב וישמעו בני ישראל; ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה לעלות עליהם לצבא׃
בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה defend themselves: the מזבח is explicitly not for serving ה׳, but to serve as a monument and a memorial:
כא ויענו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה; וידברו את ראשי אלפי ישראל׃ כב א־ל אלקים ה׳ א־ל אלקים ה׳ הוא יֹדֵעַ וישראל הוא יֵדָע; אם במרד ואם במעל בה׳ אל תושיענו היום הזה׃ כג לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ה׳; ואם להעלות עליו עולה ומנחה ואם לעשות עליו זבחי שלמים ה׳ הוא יבקש׃ כד ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר; מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה׳ אלקי ישראל׃ כה וגבול נתן ה׳ ביננו וביניכם בני ראובן ובני גד את הירדן אין לכם חלק בה׳; והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה׳׃ כו ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח; לא לעולה ולא לזבח׃ כז כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דרותינו אחרינו לעבד את עבדת ה׳ לפניו בעלותינו ובזבחינו ובשלמינו; ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה׳׃ כח ונאמר והיה כי יאמרו אלינו ואל דרתינו מחר; ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה׳ אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם׃ כט חלילה לנו ממנו למרד בה׳ ולשוב היום מאחרי ה׳ לבנות מזבח לעלה למנחה ולזבח מלבד מזבח ה׳ אלקינו אשר לפני משכנו׃
But that’s not what Moshe does. He sets aside ערי מקלט. Why?
We need to realize that the ערי מקלט were more than refuges for those who commit negligent manslaughter; they are the prototypical ערי הלויים:
ב צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת; ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים׃…ו ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח; ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר׃
The לויים are the ones who (דברים לג:י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. In other words, the ערי מקלט serve as examples, as bastions of Torah even בעבר הירדן מזרחה. Those needed to be set up even before בני ראובן ובני גד settled there. It’s like Yaakov sending Yehudah down to Egypt first:
ומדרש אגדה [וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף] לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה: לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.
The Kli Yakar makes this point, and says that there’s a hint to this in the meaning of מקלט.
ורמז עוד לאמרו רז״ל (אבות ד:יד) רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבֹא אַחֲרֶיךָ. כי כמו שערי מקלט קולטין (דברים ד:מב) וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח:ה) וָחַי בָּהֶ.
We don’t all live in ארץ ישראל. That’s the reality. Sometimes we say (במדבר לב:ד) הארץ אשר הכה ה׳ לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא; ולעבדיך מקנה. It is a self-imposed גלות, but גלות nonetheless. The important thing is to have an עיר מקלט, a place of refuge, a city from which to absorb Torah and remain connected to the קדושה that we are missing.