This week starts ספר דברים, and Moshe starts his speech with a historical overview:
ה בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר׃ ו ה׳ אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר; רב לכם שבת בהר הזה׃ ז פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת׃ ח ראה נתתי לפניכם את הארץ; באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם׃
Rashi comments on the phrase רב לכם:
רב לכם שבת: כפשוטו; ויש מדרשי אגדה, הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה—עשיתם משכן, מנורה, וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות.
And the שפתי חכמים plays “What’s Bothering Rashi?”
כפשוטו: ר״ל רב—זמן רב.
ויש מדרשי אגדה כו׳. דלפשוטו קשה הל״ל די לכם שבת, למה כתב לשון רב, לכן פי׳ ומדרש אגדה.
Now, רב לכם usually means “it’s too much”, but it can’t mean that here. מחנה ישראל only moves when ה׳ tells them to. If the פשט is זמן רב, ”You have stayed here too long“, then ה׳ must have forgotten about them and left them sitting there at Sinai. We can’t say that. So it must mean “it’s enough already”, which is fine, but then why not say די לכם? So Rashi brings this allusion to הרבה לכם גדלה ושכר: you have accomplished so much here.
הרבה גדולה לכם וכו׳: וקשה, אם כן מאי ענינו לומר אחריו (פסוק ז) ”פנו וסעו לכם וכו׳“. ואפשר שכך פירושו, אין אתם צריכין לעכב אצל הר סיני עוד לקבל דבר, כי קבלתם די, ולפיכך ”פנו וסעו“.
But, ה׳ says, it’s time to move on. You have plenty; you have all the tools you will need to go on and fulfill the purpose for which you were created. Now is the time to use them. הר סיני was a preparation period; we need to let it go and move on to הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתיכם. ה׳, as it were, is kicking us out of the nest. It’s interesting that מעמד הר סיני is hardly ever mentioned in נ״ך. We don’t necessarily realize it, but it’s only mentioned six times. Twice it’s not about giving the Torah but about the nature of revelation; it’s used as a metaphor for other revelations of Divine power:
הרים נזלו מפני ה׳; זה סיני מפני ה׳ אלקי ישראל׃
ט ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלקים;
זה סיני מפני אלקים אלקי ישראל׃
…יז למה תרצדון הרים גבננים;
ההר חמד אלקים לשבתו; אף ה׳ ישכן לנצח׃
יח רכב אלקים רבתים אלפי שנאן; אדנ־י בם סיני בקדש׃
There are two (identical) mentions that are really about the בית המקדש, but allude to the nature of the לוחות:
אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב אשר כרת ה׳ עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים׃
Only twice is giving the Torah at Sinai mentioned:
זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים׃
ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים; ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים׃
And both of those are from after the חורבן, as the Jewish community is trying to rebuild what they had lost. מעמד הר סיני has philosophical implications (why should we keep the Torah?) but not religious implications.
ובמה האמינו בו [במשה] במעמד הר סיני? שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים.
This is summarized in what is called “The Kuzari Principle” (though Yehuda HaLevi doesn’t endorse it in the Kuzari):
Now the belief in a national revelation at Sinai was held by the whole of the Jewish nation for thousands of years. We need to ask: Why did they believe this? Where did this belief come from? What we have seen so far enables us to rule out one answer to these questions. They were not deceived into believing it by later persuasion. Since this is an event that would be rarely forgotten [and no one can explain how the memory of such an event could be lost], no one could make up the story and convince the nation to accept.
Similarly, there is no holiday celebrating the giving of the Torah. שבועות is זמן מתן תורתנו by calculation; there’s no mention of that aspect of the holiday in the Torah. We are supposed to think of every day as זמן מתן תורתנו.
לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד, כשאר המועדים הנזכרים, רק מצותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כדכתיב (יהושע א:ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו.
In summary, the purpose of הר סיני was to leave הר סיני behind.
You’re still here?
It’s over.
Go home.
Go!
The Kli Yakar points out that this introduction to ספר דברים is a rebuke of the people, and this רב לכם is no different. The people missed the point of leaving הר סיני:
רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם: זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ורב לכם הוא מלשון ”רב לכם בני לוי“…
”פנו“ הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם…ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר (דברים א:יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר [הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא], והיה לו לומר ”ונפן ונסע מחורב“ כדרך שאמר פנו וסעו…כי אני אמרתי ”פנו וסעו“ שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה, תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי (משנה אבות א:יז) לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם; ליסע ממקום מיוחד לת״ת ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם…לכך אמר ”ונסע מחורב ונלך את כל המדבר“ כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ…אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה…ושם נאמר (דברים ב:א) ונפן ונסע.
They need to leave הר סיני and go to ארץ ישראל. Accepting the Torah is not tied to a particular place or time; מעמד הר סיני is part of our history, not our present.
But I’m wrong. There is a religious obligation to actively remember מעמד הר סיני:
ט רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך; והודעתם לבניך ולבני בניך׃ י יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחרב באמר ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי; אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון׃
But it’s a little weird. It’s not really a mitzvah; it is not listed in the Rambam (though the Ramban says it is a mitzvah). Not like זכור את יום השבת or זכור את אשר עשה לך עמלק.
What does פן תשכח mean? The Kli Yakar brings another way to read רב לכם that builds on his theme of the error of בני ישראל in leaving סיני:
ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים; וארון ברית ה׳ נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה׃
דרשו רז״ל (שבת קטז תוס׳ ד״ה פורענות), אותו היום סרו מאחרי ה׳ וברחו מהר ה׳ כתינוק הבורח מבית הספר לכך ברחו להם מיראה פן יוסיף להם מצות.
Rav Nebenzahl connects this to their refusal to enter the land:
אמנם כן כותב ר׳ אברהם רון שי׳ במאמרו על הכוללנות. (פ׳ דברים תשנ״ד) הערת הגר״א נבנצל שליט״א: דרשת חז״ל אודות בני ישראל שהיו באותה העת כתינוק הבורח מבית הספר מוסבת על כך שנאמר ”ויסעו מהר“ וגו׳, ולא נאמר ”ויסעו לארץ ישראל“.
So the Kli Yakar says רב לכם means “it was too much for you”: you couldn’t wait to leave.
וי״א שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, וע״ז אמר ”רב לכם“ כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא כימים רבים של צער וזהו רב לכם שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי…כי אתם הסעתם דעתכם ומחשבותכם מכל וכל מן הר חורב, אבל אני תמיד מחשבתי משוטטת שמה כאילו עדיין אני שמה כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני הוא תמיד.
So this is really the exact opposite of what I just said. Are בני ישראל being criticized for wanting to stay at הר סיני, or for wanting to leave? Yes. They needed to leave the place of מעמד הר סיני, but bring it with them.
שאל מו״ר מרן הגרי״ד הלוי סולובייצ׳יק זצ״ל: מאי שנא קדושת סיני מקדושת המקדש, שהרי קדושת המקדש קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא (משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו:יד) אבל קדושת הר סיני שירד עליו הקב״ה באש והיה מקום האירוע הכי חשוב בתולדות העולם, דהיינו מתן תורה, קדשה רק לשעתה, ובמשך היובל המה יעלו בהר, ואין שום דררא דקדושה שם היום.
…הרמב״ן ריש פרשת תרומה כתב שהעביר הקב״ה קדושת סיני למשכן וז״ל, וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, וכמו שנאמר שם וישכן כבוד ה׳ על הר סיני…כן כתוב במשכן וכבוד ה׳ מלא את המשכן…ועיי״ש באריכות. ולפ״ז מובן מה דחלוק סיני מהר המוריה, שקדושת סיני הועברה למשכן ומשם לשילה עד שבאה למקדש…וביתר ביאור, קדושת סיני הוא משום התורה וזה הועברה למשכן, שמשם דבר ה’ למשה מבין הכרובים, ומשם למקדש, והוא מרכז העם שהמחנות היו סביב לסיני וגם מחנה ישראל הוא סובב את המקדש וקדושתו היא לעולם.
So when ספר מלכים says אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב it is saying that the קדושה of חורב is now in the בית המקדש, and מעמד הר סיני is in fact no longer relevant, until that בית המקדש is destroyed and we need to regenerate the אמונה from our history.
And the mitzvah of פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך? The Mishna says it’s not about the place (or even the event); it’s about the Torah that we received:
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר:”רק הישמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך“. יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר ”ופן יסורו מלבבך“—הא אינו מתחייב בנפשו, עד שיישב לו ויסירם מליבו.
וחוזרים אנו בזה לשיטתו של הרמב״ן שפירש דהך ד”השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך“ הוא לאו נמנה מחשבון התרי״ג, וקאי על זכירת מעמד הר סיני דוקא, ופליג על דעתם של הנך מרבוותא דסבירא להו דכתוב זה אינו אלא זירוז בכלליותה של תורה. וכנגד שיטת הרמב״ן עומדת היא המשנה ד”שוכח דבר אחד ממשנתו חייב“, ואינו חייב עד שיסירם מלבו מצד הכתוב דהשמר לך; הרי מפורש איתמר דהך קרא על כלליות התורה נאמר. אכן לפי מה שנתבאר לנו בענינו דמעמד הר סיני הרי זכירת מעמד הר סיני איננה אלא התחדשות קבלת מתן תורה של חשיבות התורה וכבוד מוראה…ושפיר ילפינן הסרת דברי תורה מתוך הלב מקרא דשכחת מעמד הר סיני.
So רב לכם שבת בהר הזה means that we do have to leave the nest, and use what we received—Rashi’s הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה—and create our own הר האלוקים:
והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו; כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם׃