This was inspired by a comment of Rabbi Dov Fink, who was our scholar-in-residence last Shabbat. This week we start the Book of Numbers, so we start with all the numbers: the census of בני ישראל:
יט כאשר צוה ה׳ את משה; ויפקדם במדבר סיני׃
כ ויהיו בני ראובן בכר ישראל תולדתם למשפחתם לבית אבתם; במספר שמות לגלגלתם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא׃
I want to look at the way the text describes ראובן: he is בכר ישראל. But we know that he really isn’t. יהודה was the leader of the tribes:
ב איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל; מנגד סביב לאהל מועד יחנו׃ ג והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאתם; ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב׃
יא ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש; נעלה הענן מעל משכן העדת׃…יד ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשנה לצבאתם; ועל צבאו נחשון בן עמינדב׃
And יוסף got the double portion of having two tribes:
ה ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם; לראובן אליצור בן שדיאור׃…י לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד; למנשה גמליאל בן פדהצור׃
In דברי הימים it says this explicitly. ראובן may have been the eldest, but he didn’t have the status of בכור. The Midrash (בראשית רבה צא:ט) calls him a בְּכוֹר שׁוֹטֶה.
א ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל; ולא להתיחש לבכרה׃ ב כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו; והבכרה ליוסף׃
But whenever the people are counted, he is called בכור ישראל.
א ויהי אחרי המגפה;
ויאמר ה׳ אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר׃ ב שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם; כל יצא צבא בישראל׃…ה ראובן בכור ישראל; בני ראובן חנוך משפחת החנכי לפלוא משפחת הפלאי׃
It seems almost like an insult, to remind ראובן of what he was and what he had lost.
We will have to look at the initial incident that caused ראובן to lose his birthright. דברי הימים said חללו יצועי אביו, ”he defiled his father’s bed“.
כב ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל;
ויהיו בני יעקב שנים עשר׃ כג בני לאה בכור יעקב ראובן; ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבלון׃
And Yaakov, on his deathbed, made the connection explicit:
ג ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז׃ ד פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך; אז חללת יצועי עלה׃
We will have to understand what וישכב את בלהה פילגש אביו means. But even at that moment, ראובן is called בכור יעקב ראובן. As דברי הימים says, no one else is התיחש לבכרה.
ויהי בשכן ישראל: אמר רבי יהודה בר סימון: קשה היא שלשלת יוחסין לפני הקדוש ברוך הוא שתעקר ממקומה, הדא הוא דכתיב: ”ויהי בשכן ישראל“, וכתיב: ”ויהיו בני יעקב שנים עשר וגו׳“, ”בני ראובן בכור ישראל“. אמר מעתה בכורת ממון נטלה ממנו ולא נטלה ממנו בכורת יוחסין…
רבי חגי בשם רבי יצחק אמר אפלו בשעת הקלקלה אין מיחסין אלא לראובן, הדא הוא דכתיב: ”ויהי בשכן וגו׳…בני לאה בכור יעקב ראובן“.
רבי יודן בשם רבי אחא: ראובן בכור לעִבּוּר, בכור ללדה, בכור לבכורה…
ראובן remains the בכור לבכורה; he is called the בכור because he keeps that יִחוס, that relationship with his siblings. What does that mean?
אשת אב נמי דאורייתא היא, דתניא: (שמות כ:יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ; אֶת אָבִיךָ—זו אשת אביך, אֶת אִמֶּךָ—זו בעל אמך, ויו יתירה—לרבות את אחיך הגדול.
ופירש הגר״א ענינו של ריבוי זה, כי כמו שכבוד האבות מגיע להם מצד שהם ההתחלה לכלליות התולדות, כמו כן יש לו לבכור חלק בהתחלה של שאר הולדות הבאים אחריו…וממילא הולכת היא מציאותו של הבכור ונעשית חלק דק של האבהות והאמהות לשאר הולדות. ומצד זה תופסת היא חכמת לשון הקודש את הבכורה כמין ”אבהות-שניה“.
ראובן is an important part of our “spiritual genetics”. As the בכור, he had an influence on the rest of בני ישראל.
What was that influence? There are multiple answers (related to his תשובה or to the דודאים) but I want to look at his sin. We’ve discussed before (פרשת מקץ תשע״ט) that חז״ל don’t take וישכב את בלהה פילגש אביו literally, in part because בלהה was not a פילגש.
ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה; ויבא אליה יעקב׃
לשכב אם פלגש has a very specific meaning. It represents an assertion of royalty, of leadership.
שמן הדין (סנהדרין כב,א) פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך.
There are lots of examples of this in תנ״ך; the most obvious is when אבשלום rebels against his father.
ויטו לאבשלום האהל על הגג; ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל׃
And, in a more subtle example, when נתן rebukes David:
ז ויאמר נתן אל דוד אתה האיש;
כה אמר ה׳ אלקי ישראל אנכי משחתיך למלך על ישראל ואנכי הצלתיך מיד שאול׃ ח ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך ואתנה לך את בית ישראל ויהודה; ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה׃
את נשי אדניך: שהם ברשותך.
Whatever ראובן's act was, it was an premature assertion of leadership. He was the בכור, and would be the leader of בני ישראל. But he was פחז, jumped the gun, and lost that position.
There is another aspect of בכורה that ראובן kept:
בכור לתשובה, רבי עזריה אמר אף בכור לנבואה, שנאמר (הושע א:ב): תְּחִלַּת דִּבֶּר ה׳ בְּהוֹשֵׁעַ.
(בראשית לז:כט) וישב ראובן אל הבור: והיכן היה?…רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו [עץ יוסף: ובתעניתו היה עסוק, על בלבול יצועי אביו].
Hoshea was a descendant of ראובן, and was the premier נביא of תשובה:
שובה ישראל עד ה׳ אלקיך; כי כשלת בעונך׃
The Kotzker Rebbe…understands Hosea’s call for repentance as referring specifically to sinful actions the one committed with righteous intentions. “Repent, Israel [for what you have done] unto Hashem your G-d”—for things you have done for His sake. “For you have stumbled through your iniquity”: the iniquity lies in that you have stumbled and miscalculated with good intentions. Precisely because actions seem righteous, one must assess them with great care to recognize one’s sin and repent. Reuben, who rearranged Bilhah’s bed in order to honor his mother but nonetheless repented when he realized he had sinned, initiated this form of repentance. Therefore, his descendant Hosea became the first to exhort Israel to repent for such sins.
He had פחיזה, recklessness, but פחיזה is not an unalloyed evil. We are approaching Shavuot, the holiday where we celebrate our פחיזה.
ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם; ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׃
They made two promises: to do, and to listen. The order is crucial. They promised to keep the Torah, even before knowing why.
ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא. אמר ליה: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו. ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו—קבליתו, ואי לא—לא קבליתו.
There is a dialectic here. We can’t always forge ahead without thinking, but overanalysis leads to paralysis.
And so we are left as the children of ראובן, פחז כמים, running to do good without thinking first.
And that’s not so bad.